12 – סעיף 14 לחוק – גופים ונושאים שהחוק אינו חל עליהם

סעיף 14 מחריג מתחולת חוק חופש המידע כמה גופים ונושאים, משמע: החוק אינו חל עליהם בכל מובן שהוא. מכאן שהרשות אינה מחויבת בחובות הפרסום היזום (כגון פרסום דו"ח שנתי או נהלים), מינוי ממונה ומתן מענה לבקשות חופש מידע. במקרה שההחרגה חלה רק על נושא המצוי בטיפולה של רשות שהחוק חל עליה, החובות הכלליות מכוח החוק מתקיימות, וההפניה לאחד מהסעיפים המנויים בסעיף זה היא העילה לדחיית בקשה, במקרה שהיא מתקיימת. במקרה שהחריג מתקיים, ניטל למעשה שיקול הדעת מהרשות הציבורית לעניין מסירת מידע מכוח חוק חופש המידע (אם כי תיתכן מסירה מכוח עקרונות אחרים, כפי שיובא בהמשך).[1]

על-פי דברי ההסבר להצעת החוק, עילת הסעיף היא המצב הבטחוני שישראל שרויה בו, וכן ניסיון שנצבר במדינות אחרות בנוגע לשימוש שגורמי פשיעה עושים בבקשות חופש מידע כדי לחשוף מידע על רשויות האכיפה.[2] מכאן כי רוב הרשויות המנויות בסעיף זה קשורות להיבטים בטחוניים, יחסי חוץ ואכיפת חוק. מאז שנחקק החוק הוצאו שש רשויות נוספות מתחולתו – רשויות שלא היו קיימות במועד אישור החוק בכנסת (כגון הרשות לאיסור הלבנת הון והרשות להגנת עדים).

מאחר שסעיף 14 מחריג באופן גורף רשויות ונושאים שונים ומוציא אותם מהאפשרות לביקורת שיפוטית בהתאם לחוק חופש המידע (גם אם נותרת ביקורת שיפוטית מינהלית כללית), יש לפרש חריג זה בצמצום.[3] לעניין זה נדגיש כי סעיף 14 אינו מונע הגשת עתירה לבית המשפט העליון כשבתו כבג"ץ בבקשה לקבלת מידע מהגופים המנויים בסעיף זה או בעניינים המנויים בו, אם כי יש להניח כי מסירת מידע במקרים אלו תהיה החריג ולא הכלל.[4]

לעניין הגשת עתירה על מידע החוסה תחת סעיף 14, ציין בית המשפט העליון כי קיימת חוסר בהירות אם ניתן להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים על מידע שהתבקש והרשות סירבה למסור אותו מטעמים המצויים בסעיף 14 לחוק. עם זאת, במקרה שנדון הנוגע לקבלת מידע מבית חולים ממשלתי שהפך להיות חלק מחומר חקירה, בית המשפט נמנע לקבוע כי בית המשפט המחוזי פסק בחוסר סמכות, ודן במקרה כערעור מנהלי. בית המשפט העליון ביסס החלטתו זו על מספר אדנים ובהם, העובדה כי מסלול בחינת הבקשה היה מכח חוק חופש המידע; התמשכות הדיונים בערכאה קמא למעלה משנה וחוסר היעילות הדיונית שבביטול פסק הדין של בימ"ש המחוזי; והרשות לא טענה לאי סמכות עניינית בדיון בבית המשפט המחוזי.[4א]

יש לציין כי ההחרגה מהוראות החוק אינה מונעת מהרשויות המנויות בסעיף זה לפרסם מידע ביוזמתן. לדעת בית-המשפט המחוזי, פרסום מידע חלקי, כאמור, אינו מעלה ואינו מוריד בהתייחס לתחולת הסעיף הרלבנטי על הרשות.[5]

12.1 עקרונות השקיפות הכלליים

חשוב להדגיש כי גם במקרים שבהם חוק חופש המידע אינו חל, חלים עקרונות השקיפות הכלליים. השופט מלצר, בהחלטתו לדחות בקשה לדיון נוסף, ציין בשולי הדברים את "חשיבותה של זכות הציבור לדעת לקיומו של משטר דמוקרטי תקין", ועל כן סבר כי טוב יהיה אם הרשויות יטמיעו את עקרונות השקיפות וימסרו מידע אם הדבר אפשרי, גם אם חוק חופש המידע אינו מחייב אותן לכך.[6]

משמעות החלת עקרונות השקיפות הכלליים היא כי גם אם חוק חופש המידע אינו חל, הרשות הציבורית תידרש לשקול אם למסור את המידע המבוקש, במיוחד אם קיים אינטרס אישי של המבקש.[7] זאת, גם כדי להגן על זכויות יסוד נוספות, כגון הזכות לקניין או לחופש העיסוק של מבקשים (מלבד הזכות למידע). יש לציין כי האמור, שנקבע על-ידי בית-המשפט העליון בהקשר לחומר חקירה שבידי המשטרה, צומצם ביחס לשב"כ, שם קבע בית-המשפט כי אין להתייחס לכל הגופים באופן שווה ביחס להלכה שנקבעה בעניין פריד. כמו כן נקבע שם כי ביחס לעקרונות השקיפות הכלליים אל מול סעיף 14 לחוק, יש להבחין בין קיומו של אינטרס אישי – שהוא בעל משקל משמעותי – לבין טענות לאינטרס ציבורי.[8]

 

12.2 נוצר, נאסף או מוחזק

הוראות החוק חלות על מידע שנוצר, נאסף או מוחזק בידי הרשויות המנויות בסעיף 14(א) לחוק.[9]

ככלל, בקשת חופש מידע נבחנת בהתאם לרשות שהמידע מצוי בידיה. עם זאת, במקרה שהמידע מצוי בידי רשות ציבורית אחת אולם נוצר על-ידי רשות אחרת, יש לערוך מבחן מהותי לזיקה בין מיקומו של המידע להוראות החוק החלות עליו.[10] כלומר, על הרשות לבחון, ביחס לרשות המנויה בסעיף 14, אם למידע המצוי בידיה זיקה מהותית לפעילותה ותפקידה, ורק אם כן, החריג לחוק יחול.

לדוגמה, בית-המשפט העליון הכיר במידע שנוצר במשרד ראש הממשלה, אך הוחזק על-ידי השב"כ (אישור ראש הממשלה לביצוע האזנות סתר), כאחזקה המוציאה את המידע מתחולת החוק. הטעם לכך הוא שבית-המשפט סבר כי מדובר במידע השייך אינהרנטית לפעילות השב"כ, וזאת אף שסמכות ראש הממשלה להיתר לבצע האזנות אינה ניתנת להאצלה. עם זאת, בית-המשפט העליון קבע כי אין בהחלטתו כדי לקבוע באופן גורף כי כל מידע המצוי בידי השב"כ, גם אם נוצר בידי גוף אחר, מוחרג מתחולת החוק, וההחלטה האמורה נגזרה מהנסיבות הייחודיות של המקרה.[11]

במקרה אחר הכיר בית-המשפט המחוזי במידע המצוי בידי רשות שאינה מוחרגת מתחולת החוק (משרד הפנים) כמחזיקה במידע המוחרג מכוח סעיף 14(א), היות שהיא יצרה את המידע והחזיקה בו עבור רשות המנויה בסעיף זה (הרשות הביומטרית).[12]

במקרה שהמידע נוצר ברשות שאינה חסויה ומוחזק בידי יותר מרשות אחת, שאחת מהן חסויה ואחרת לא, לא חל סעיף 14(א) לחוק, ויש לבחון את המענה על-פי הסייגים המנויים בסעיף 8 ו-9 לחוק.[13]

ואולם, במקרים של עבודה משותפת, או שעבודת המטה מרוכזת בידי רשות המוחרגת מתחולת החוק, קיים קושי להבחין בין מידע שנוצר על-ידי אחת מהרשויות המנויות בסעיף 14 לחוק, לעיבוד, שימוש ולעבודה שנעשו במידע זה אצל רשות ציבורית אחרת, שאינה מוחרגת מהחוק.[14] במקרים מסוג זה יש לבחון את המידע גם ביחס לסעיף 9(א)(1), וכן לבחון אם ניתן למסור מידע חלקי או פרפרזה המאפשרת את גילוי המידע המקסימלי האפשרי.

 

12.3 רשימת הרשויות המוחרגות

סעיף 14(א) ו(ד) מונה רשימה ארוכה של גופים המוחרגים מתחולת החוק. ייתכנו רשויות נוספות שהחוק אינו חל עליהן, המעוגנות בצווים שאושרו בוועדה משותפת של ועדת חוק, חוקה ומשפט וועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ואינם מפורסמים לציבור, וזאת מכוח סעיף 15(ב) לחוק זה. בעת כתיבת המדריך (דצמבר 2020), ביקשנו לקבל מידע על היקף הצווים ומספר הרשויות המנויות בהן שנקבעו מכוח סעיף זה. מהמענה שניתן לנו על-ידי הכנסת עולה כי קיים צו אחד, המונה שני גופים, שאינו מפורסם לציבור. לאור הוראות החוק, הכנסת לא הסכימה להרחיב, למעט העובדה כי מדובר באחד מהצווים שאושרו במאי 1999 (משרד הביטחון, משטרת ישראל ומשרד ראש הממשלה).

לצורך הנוחות, נחלק את הרשימה לרשויות שהוחרגו במלואן מתחולת החוק, ולרשויות שלגביהן הוחרג עניין מסוים בלבד.

12.3.1 רשויות המוחרגות באופן מלא

  1. מערך המודיעין של צה"ל (סעיף 14(א)(1) לחוק).
  2. יחידות צבאיות נוספות שנקבעו בצו (אין צו המפורסם לציבור בעניין זה) (סעיף 14(א)(1) לחוק).
  3. השב"כ (שירות הביטחון הכללי) (סעיף 14(א)(2) לחוק).
  4. יחידות הביטחון ברשויות ציבוריות, בעניינים המונחים על-ידי השב"כ או מטעמו (סעיף 14(א)(2) לחוק) ובעניינים המונחים על-ידי מערך הסייבר הלאומי (סעיף 14(א)(17).
  5. המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (סעיף 14(א)(3) לחוק).
  6. המלמ"ב – יחידת הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (סעיף 14(א)(4) לחוק).
  7. יחידות במשרד ראש הממשלה שעיקר פעילותן בטחון המדינה או יחסי חוץ, שנקבעו בצו (סעיף 14(א)(5) לחוק). לעניין משרד ראש הממשלה פורסם צו אחד[15].
    היחידות המנויות בצו זה הן:
    • היועץ המדיני לראש הממשלה.
    • המזכירות הצבאית.
    • נתיב, למעט מחלקת אשרות.
    • הממונה על קבילות סייענים.
    • המכון למחקר ביולוגי.
  8. יחידות במשרד הביטחון שעיקר פעילותן בטחון המדינה או יחסי חוץ, שנקבעו בצו (סעיף 14(א)(5) לחוק). לעניין משרד הביטחון פורסם צו אחד.[16] היחידות המנויות בצו זה הן:
    • הרשות לפיתוח אמצעי לחימה.
    • מינהל פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית.
  9. הוועדה לאנרגיה אטומית ומרכזי המחקר הגרעיני שבאחריותה (סעיף 14(א)(6) לחוק).
  10. יחידות במשרד החוץ (סעיף 14(א)(7) לחוק):
    • המרכז למחקר מדיני.
    • החטיבה לפירוק נשק.
    • החטיבה לתכנון מדיני.
    • יחידות נוספות שנקבעו בצו (אין צו המפורסם לציבור בעניין זה).
  11. מערכי המודיעין והחקירות של משטרת ישראל וכן יחידות נוספות שנקבעו בצו (סעיף 14(א)(9) לחוק).

ישנו צו אחד שפורסם לעניין סעיף זה, ומונה שלוש יחידות במשטרה:[17]

  • היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור.
  • היחידה למשא-ומתן.
  • מערך החבלה.
  1. מערכי המודיעין ומערך האבטחה בשב"ס (שירות בתי-הסוהר) (סעיף 14(א)(10) לחוק).
  2. הרשות להגנה על עדים כהגדרתה בחוק להגנה על עדים, התשס"ט-2008 (סעיף 14(א)(13) לחוק).
  3. הרשות לניהול המאגר הביומטרי, שהוקמה לפי חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע-2009 (סעיף 14(א)(14) לחוק). בעניין רשות זו, שלא הוקמה כיחידת סמך, אלא כיחידה במשרד הפנים, קבע בית-המשפט המחוזי כי החרגת הוראות החוק תחול גם על שירותים הניתנים לרשות על-ידי גורמי משרד הפנים (כגון ועדת המכרזים של המשרד) בפעילותם למען היחידה.[18] כמו כן, נדחתה טענה כי יש לקרוא חריג זה בצמצום, להחילו רק על מידע הנוגע למידע הביומטרי, ולא לכלל פעילות הרשות (כלומר, החריג אכן חל על כלל פעילות הרשות).[18א]
  4. הוועדה המייעצת לשר הביטחון ולממשלה כאמור בסעיף 14 לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016 (סעיף 14(א)(15) לחוק).
  5. מערך הסייבר הלאומי כהגדרתו בחוק להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים, התשנ"ח-1998 (סעיף 14(א)(17) לחוק).
12.3.2 החרגה לעניין מסוים

  1. גוף או רשות שיש להם סמכות חקירה על-פי דין באשר למידע שנאסף או שנוצר לצורכי חקירה ולגבי מידע מודיעיני(סעיף 14(א)(8) לחוק). ראו הרחבה על סעיף זה בהמשך הפרק.
  2. רשות מעין-שיפוטית שתפקידה לדון במצבו הרפואי של אדם בזיקה להליכים המתנהלים בפניה (סעיף 14(א)(11) לחוק). לדוגמה, ועדת המומחים על-פי חוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994, היא רשות מעין-שיפוטית על-פי סעיף זה.[19] יש לציין כי במקרה שקמה זכות לאדם שעניינו נדון לקבל את המידע כזכות אישית (לדוגמה, מכוח סעיף 20 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996), הרשות אינה יכולה לטעון כלפיו לקיומו של חריג זה.[20]
  3. נציבות תלונות הציבור על שופטים – בירור תלונה על שופט (סעיף 14(א)(12) לחוק). סעיף זה משקף, לדעת בית-המשפט העליון, החלטה ערכית של המחוקק כי הטיפול בפגמים בתחום המינהלי (להבדיל מהשיפוטי) של שופט מסוים יתברר באופן חסוי, וזאת כדי שלא לפגוע בעצמאות השיפוטית.[21]
  4. נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות – לגבי בירור תלונה לפי חוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, התשע"ו-2016 (סעיף 14(א)(16) לחוק).
  5. מידע בארכיון (גנזך) המדינה – חומרים שהעבירה הרשות הציבורית לארכיון המדינה לפי חוק הארכיונים, התשט"ו-1955 (סעיף 14(ד) לחוק). ראו הרחבה בהמשך פרק זה.
12.3.3 הוספת רשויות נוספות

על-פי סעיף 14(ב) לחוק, שר המשפטים רשאי להוסיף בצו, בהתייעצות עם השר הרלבנטי ובאישור ועדת חוקה, חוק ומשפט או ועדת משנה שלה, רשויות נוספות שיוחרגו מתחולת החוק, ובלבד שההחרגה כאמור תהיה לתקופה שאינה עולה על שישה חודשים במצטבר. צווים אלו מחויבים בפרסום. נכון למועד זה, לא נקבעו צווים מכוח סעיף זה.

על-פי הצעת החוק והדיון בוועדת המשנה של ועדת חוקה, שהכינה את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית, מטרת הסעיף היא לאפשר למשרד המשפטים להכין תיקון חקיקה ראשי במקרים שבהם מוקמות רשויות חדשות, תוך מתן אפשרות לקבוע, באופן זמני, את החרגתן מהחוק עד להוספת הרשות לסעיף 14(א) לחוק.[22]

כמו כן, על-פי סעיף 14(ג) לחוק, שר המשפטים רשאי לקבוע בצו, בהתייעצות עם השר הרלבנטי ובאישור ועדת חוקה, חוק ומשפט, החרגה מתחולת החוק של תאגידים סטטוטוריים או חברות עירוניות. החרגה כאמור יכולה להיות קבועה, והמניע להחרגה הוא "הפגיעה העלולה להיגרם לפעילותו הכלכלית או העסקית של התאגיד". הרציונל העומד בבסיס סעיף זה חורג מהרציונלים שבבסיס ההחרגות של סעיף 14 לחוק, הנוגעים לבטחון המדינה או לאכיפת החוק.

על-פי הצעת החוק והדיון בוועדת המשנה של ועדת חוקה, שהכינה את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית, הובהר הצורך בסעיף זה. לדברי נציגי משרד המשפטים, החוק הטיל שקיפות על עשרות חברות עירוניות ותאגידים סטטוטוריים בלי שבוצעה בדיקה פרטנית של הפגיעה הכלכלית או המסחרית שנגרמה בגין השינוי האמור. סעיף זה נועד לאפשר, במידת הצורך, החרגה של חברות או תאגידים מסיבות כלכליות.[23] יצוין כי חברות ממשלתיות לא נכנסו בגדר סעיף זה, כיוון שבאותה עת ברירת המחדל היתה שחוק חופש המידע אינו חל על חברות ממשלתיות, למעט במקרה שתיקבע החלטה פרטנית על חברה מסוימת, ועל כן ממילא הן לא נדרשו להסדר המוצע בסעיף 14(ג) המאפשר לצמצם את תחולת החוק על חברה מסוימת.[24]

נכון למועד זה, לא נקבעו צווים מכוח סעיף זה, ואנו סבורים כי בחלוף הזמן יש לבטל אפשרות זו.

12.4 עיון בחומרי חקירה

לאחר אי-בהירות מסוימת בפסיקה, נקבע בפסק הדין של בית-המשפט העליון בעניין וייס כי בקשות לקבלת חומר חקירה של נאשם צריכות להיות נידונות במסגרת ההליך הפלילי, במסגרת סעיפים 74, 149(10) ו-108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ולא לפי הוראות חוק חופש המידע.[25] בית-המשפט פסק כי אין בכך כדי למנוע מנאשם, כמו כל אחד אחר, לפנות במסלול של חופש המידע, אולם לא יהיו לו זכויות יתר בפנייה לפי חוק זה, היות שזכויותיו כנאשם צריכות להיות ממוצות במסגרת ההליך הפלילי.[26]

במקרה שהליך החקירה טרם הסתיים, על החשוד לפנות לצורך קבלת המידע לרשויות התביעה, שיפעלו בהתאם להנחיית פרקליט המדינה 14.8.[27]

יצוין כי גם ביחס לבקשה של משפחתו של קורבן העבירה, המבקשת לקבל לידיה את חומר הראיות עוד בטרם התגבשה החלטת הרשות החוקרת, קבע בית-המשפט העליון כי המסגרת הנורמטיבית איננה חוק חופש המידע, וזאת לאור הוראות סעיף 14(א)(9) לחוק.[28]

במקרה בו נתבקש חומר הראיות על ידי משפחת הקורבן, טרם שנסתיימה מסכת התביעה, בית המשפט העליון קיבל את הנמקת המדינה כי מסירת מידע בשלב זה, גם אם במגבלות ותנאים, עלול להפריע לניהול המשפט הפלילי, ועל כן האינטרס של המשפחה לקבל חומר הראיות באותו מועד, נסוג מפני האינטרס הציבורי (ואף הפרטי) למיצוי ההליכים הפליליים.[28א]

12.5 – סעיף 14(א)(8) רשויות חקירה

12.5.1 הליך מינהלי

המונח "חקירה", שבו נעשה שימוש בסעיף 14(א)(8) לחוק, אינו מתייחס רק לחקירה פלילית, אלא גם לסמכות חקירה אחרת (כגון חקירה מינהלית) על-פי דין. בפסק דין של בית-המשפט המחוזי נקבע, בין היתר, כי במקרה שהרשות עושה שימוש בסמכות כופה לשם הטלת עיצום כספי, שהוא בבחינת מסלול עונשי – סעיף 14(א)(8) יחול, וזאת ללא קשר לתוצאות הבדיקה שביצעה הרשות.[29]

12.5.2 חומר החקירה

העובדה שרוב המידע המצוי בתיק החקירה נאסף תוך כדי ההליך המינהלי והפעולה הרגולטורית של הרשות, ולאו דווקא באופן ייחודי, במסגרת סמכויות החקירה, היא שיקול בהחלטה אם למסור מידע מתוך תיק החקירה.[30]לפיכך ראוי כי בעת טיפול בבקשה למידע, יבחנו רשויות החקירה אם יש מידע מתוך תיק החקירה שניתן למסור לנוכח היותו מידע מינהלי או עובדתי שלא נוצר באופן בלעדי אגב ההליך החקירתי.

ההחלטה בסיכומה של החקירה – אם לסגור את התיק או לנקוט הליכים – אינה משנה את סיווג המידע שנאסף ככזה החוסה תחת סעיף 14(א)(8).[31] בקביעת החריג נתן "המחוקק משקל לדרך ולמטרה של איסוף ויצירת המידע, ולא לתוצאות האופרטיביות של אותו מידע".[32]

12.6 סעיף 14(ד) ארכיונים

על-פי דברי ההסבר בהצעת החוק, הסיבה להחרגת המידע המצוי בארכיון (גנזך) המדינה מתחולת החוק היא שבמשך שנים הועבר מידע רב על-ידי הרשויות לציבור, כדי שיהיה פתוח לעיון על-פי הוראות חוק הארכיונים, התשט"ו-1955.[33] על-פי הצעת החוק, אין זה יעיל להעסיק את הרשות באיתור וטיפול במידע שאינו עוד ברשותה.[34] נוסף על כך, בשל השוני בין הסדרי הפרסום בין שני החוקים הללו, הכרעה בדבר המסלול הנורמטיבי לקבלת המידע על-ידי הגדרה כי חוק חופש המידע אינו חל על מידע המצוי בגנזך המדינה מייצרת ודאות אצל המבקש.

אלא שההסדר הקיים בחוק הארכיונים והתקופות המנויות בו אינם תואמים להוראות חוק חופש המידע ולרמת השקיפות שהחוק חותר אליה. מלכתחילה תקופת המינימום הקבועה בתקנות הארכיונים לעיון בחומר של מוסדות המדינה היא 15 שנה.[35] בעקבות עתירה לבג"ץ[36] תוקנו תקנות הארכיון באופן המאפשר לבקש חשיפת חומר ארכיוני עוד בטרם חלפו תקופות ההגבלה (תקנה 9 לתקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך), התש"ע-2010), אולם עדיין יש פערים נורמטיביים ומעשיים בהיקף השקיפות מכוח חוק חופש המידע ומכוח חוק הארכיונים.[37]

מהטעם האמור סבר המחוקק, כפי שעולה מדברי ההסבר, כי לימים תקום ועדה שתבחן את הפערים בין ההסדרים בחוק חופש המידע ובחוק הארכיונים, אולם טען כי אין לעשות זאת אגב הסדרת חוק חופש המידע.[38] עד למועד זה, למעט החלפת תקנות העיון, לא נעשה שינוי לצמצום הפער בין שני הסדרי החקיקה האמורים.

12.7 דוגמאות שהוכרעו בבתי-המשפט

הערה: הדוגמאות ממחישות את אופן יישום החוק בבתי-המשפט. תוצאות הפסיקה מוצגות בקצרה, וממילא אינן מבהירות את כלל הנסיבות הרלבנטיות. לצורך ניתוח ההלכה והשלכותיה, יש לעיין בפסק הדין המלא.

בית-המשפט דחה את ההסתמכות על החריגים הבאים:

  1. חקירת תאונה ימית – בית-המשפט המחוזי פסק כי תכלית חקירה ימית, על-פי תקנות הנמלים (בטיחות השיט), התשמ"ג-1982, היא לברר את נסיבות התאונה, להפיק לקחים ולמנוע תאונות עתידיות. כיוון שהחקירה אינה מיועדת לברר אם בוצעו עבירות, והחוקר אינו עוסק בהמלצות אישיות, חקירה ממין זה אינה חוסה תחת סעיף 14(א)(8) לחוק.[39]
  2. דו"ח פיקוח לפני הוצאת צו נגישות – בית-המשפט המחוזי דחה את טענתה של עיריית ירושלים (כצד ג'), ולפיה נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים מנועה מלמסור למבקש מידע על דו"ח פיקוח. לנציבות יש סמכויות חקירה. עם זאת, סמכויות אלו מופעלות לאחר שהוצא צו נגישות. דו"חות הפיקוח שעליהם נסב הדיון נגעו לדו"חות שקדמו להטלת הצו, ומכאן שאינן בגדר מידע שנאסף אגב חקירה פלילית.[40]
  3. תעודות פטירה והודעות קבורה – בית-המשפט המחוזי דחה את טענת משרד הבריאות כי השחרת מיקום הקבורה של תעודות הפטירה והודעות הקבורה של מחבלים שנהרגו בעת מעורבותם בביצוע פיגועים חוסה תחת סעיף 9(א)(8) לחוק. עם זאת, בית-המשפט קיבל את טענת משרד הבריאות כי מידע הנוגע לנתיחת הגופות, ושהושחר בחלקו, חוסה תחת סעיף זה, ועל כן לא יימסר.[41]

בית-המשפט קיבל את ההסתמכות על החריגים הבאים:

  1. היתרים לשב"כ לביצוע האזנות סתר – בית-המשפט העליון דחה בקשה של האגודה לזכויות האזרח לקבל מידע על היקף ההיתרים שהעניק ראש הממשלה לשב"כ לביצוע האזנות סתר. המידע נמצא בפועל אצל השב"כ, ולא הוכח, כטענת האגודה, כי המידע מצוי שם רק כדי להתחמק מתחולת הוראות חוק חופש המידע עליו.[42] בהחלטה על דחיית הבקשה לדיון נוסף, דייק בית-המשפט העליון וציין כי הדחייה, המבוססת על סעיף 14(א) לחוק, מקורה בעובדה כי גם במשרד ראש הממשלה המידע נוצר ביחידה המוחרגת מתחולת החוק לפי סעיף זה (המזכירות הצבאית).[43]
  2. מידע סטטיסטי מהשב"כ – בית-המשפט העליון דחה בקשה של התנועה לחופש המידע לקבל מידע סטטיסטי בנוגע להיקף השימוש בנוהל הגבלת המפגש בין עורך-דין לעציר בשנים 2004–2008, וזאת לצורך קיום דיון ציבורי. בית-המשפט קבע כי חשיפת המידע, ולו באופן חלקי, עלולה לפגוע בבטחון המדינה (לא רק באופן תיאורטי). חרף קיומו של סעיף 14(א)(1), בחן בית-המשפט גם את הטענות לגופן, ודחה את העתירה בהתבסס גם על סעיפים 9(א)(1) ו-9(א)(4) לחוק חופש המידע.[44]
  3. מידע מתיק חקירה לצורך תביעת נזיקין – בית-המשפט העליון דחה בקשה של חשודה שהתיק נגדה נסגר בשל חוסר ראיות לקבל לידה את התיק לצורך הגשת תביעת נזיקין נגד עזבון המנוח (שהיא נחשדה בגרימת מותו). בית-המשפט סבר כי האינטרס האישי של המבקשת חלש, ובשים לב להוראות סעיף 14(א)(9) לחוק, ורצון לשמור על פרטיותם של אחרים, כמו גם השימוש לרעה שעלול להיעשות בחומר החקירה נגד משפחת הנפטר, הובילו את בית-המשפט לקבל את החלטת הרשות שלא למסור את המידע המבוקש.[45]
  4. חקירות בדבר מפגעים סביבתיים – בית-המשפט המחוזי פסק כי גם לגבי חקירות הנוגעות למפגעים לסביבה – וחרף הוראות סעיף 6א לחוק חופש המידע, המחייבות הנגשה של מידע יזום בתחומים הסביבתיים – מתקיימות הוראות סעיף 14(א)(8) לחוק, ואין הרשות נדרשת למסור את המידע. העותרים טענו לאינטרס ציבורי, אולם בית-המשפט פסק כי ביחס לסעיף 14 לחוק, לא די באינטרס ציבורי כללי כדי להורות על מסירת המידע.[46]
 

12.8 תקציר הפרק למשתמש

  1. סעיף 14 מונה גופים ונושאים המוחרגים מתחולת חוק חופש המידע.
  2. יש לפרש את החריג בצמצום.
  3. על אף ההחרגה מהחוק, חלים על גופים אלו עקרונות השקיפות הכלליים, במיוחד במקרים שבהם יש אינטרס אישי בקבלת המידע, וסמכות הביקורת השיפוטית הכללית של בג"ץ.
  4. המידע המוחרג נוגע לכל מידע שנוצר, נאסף או מוחזק בידי הגופים המנויים בסעיף 14(א) לחוק. לעתים יש לבחון את שאלת ההחזקה במבחן מהותי, ולא להסתפק במיקום של המידע בעת הבקשה.
  5. סוגיית העיון בחומרי חקירה על-ידי נאשם מוסדרת בחוק סדר הדין הפלילי. ביחס לחשוד או לגורמים שאינם הנאשם, בחינת בקשה לקבלת חומר חקירה מוסדרת בהנחיית פרקליט המדינה בנושא.
  6. סעיף 14(א)(8) לחוק חל גם על חומר שנאסף לצורך חקירה מינהלית.
  7. מקורו של מידע כתוצר של פעילות רגולטורית, שאינה חקירה, הוא שיקול לטובת מסירת המידע.
  8. קבלת מידע המוחזק בארכיון המדינה תתבצע בהתאם להוראות חוק הארכיונים ולתקנות מכוחו.

[1] עת"מ (תל-אביב–יפו) 40239-03-18 עו"ד אהרונסון נ' רשות לניירות ערך תל-אביב (17/9/2018).

[2] דברי ההסבר להצעת החוק הממשלתי, ה"ח התשנ"ז-1997 397, עמ' 406.

[3] ה"פ (ירושלים) 282/00 עציון נ' סמנכ"ל המשרד לבטחון פנים (22/6/2000).

[4] בג"ץ 15/19 ד"ר חזקני ואח' נ' ראש שירות הביטחון הכללי ואח' (6/4/2021); בג"ץ 2662/09 התנועה לחופש המידע נ' משרד ראש הממשלה (4/1/2011).

[4א] עע"מ 5427/21 משרד הבריאות נ' פלוני ואח' (31/5/22)

[5] עת"מ (ירושלים) 54247-04-15 התנועה לזכויות דיגיטליות ואח' נ' משרד הפנים ואח' (31/7/2019).

[6] דנ"מ 8020/15 האגודה לזכויות האזרח נ' משרד ראש הממשלה (8/6/2016).

[7] בג"ץ 10271/02 פריד נ' משטרת ישראל (30/7/2006). בפסק דין זה ציין השופט ברק בדעת מיעוט כי ספק בעיניו אם סעיף 14(א) יוצר הסדר שלילי "שמשמעותו היא שבהעדר אינטרס אישי, אין חובה על משטרת ישראל לאפשר עיון בתיקי חקירה". אולם, כיוון שהשאלה לא נדרשה במקרה שנדון בשל קיומו של אינטרס אישי, השופט ברק השאיר הערה זו בצריך עיון. יוער עוד כי לא כל "אינטרס אישי" נתקבל ככזה המצדיק מסירת מידע מתיק חקירה. לדוגמה, בקשתו של חשוד שתיק החקירה נגדו נסגר לבחון את התיק כדי לשקול את צעדיו נגד הצדדים המעורבים בחשדות שהתעוררו כנגדו לא הצדיקה, לדעת בית-המשפט העליון, פגיעה בהסדר המגן על מידע המצוי בתיקי חקירה. בג"ץ 6631/11 זערורה נ' משטרת ישראל (7/2/2013).

[8] בג"ץ 2662/09 התנועה לחופש המידע נ' משרד ראש הממשלה (4/1/2011).

[9] ראו את הרישא שבסעיף 14(א) לחוק.

[10] עע"מ 4349/14 האגודה לזכויות האזרח נ' משרד ראש הממשלה (3/11/2015).

[11] עע"מ 4349/14 האגודה לזכויות האזרח נ' משרד ראש הממשלה (3/11/2015).

[12] עת"מ (ירושלים) 54247-04-15 התנועה לזכויות דיגיטליות ואח' נ' משרד הפנים ואח' (31/7/2019).

[13] ה"פ (ירושלים) 282/00 עציון נ' סמנכ"ל המשרד לבטחון פנים (22/6/2000).

[14] עת"מ (תל-אביב–יפו) 16801-08-19 פיטרמן ואח' נ' שירות הביטחון הכללי ואח' (6/8/2020).

[15] צו חופש המידע (יחידות במשרד ראש הממשלה אשר החוק לא יחול עליהן), התשנ"ט-1999.

[16] צו חופש המידע (יחידות במשרד הביטחון אשר החוק לא יחול עליהן), התשנ"ט-1999.

[17] צו חופש המידע (יחידות במשטרת ישראל שהחוק לא יחול עליהן), התשנ"ט-1999.

[18] עת"מ (ירושלים) 54247-04-15 התנועה לזכויות דיגיטליות ואח' נ' משרד הפנים ואח' (31/7/2019); עת"מ (ירושלים) 40303-03-20 דביר נ' הממונה על חופש המידע במשרד הפנים ואח' (17/3/2021).

[18א] עת"מ (ירושלים) 40303-03-20 דביר נ' הממונה על חופש המידע במשרד הפנים ואח' (17/3/2021).

[19] ע"ע (עבודה ארצי) 330/08 המרכז הארצי לפיצוי נפגעי גזזת נ' גברא (23/10/2008).

[20] עע"מ 6219/03 פלונית נ' משרד הבריאות (16/6/2004), וכן ב"ל (אזורי נצ') 9826-04-12 לוקיאק נ' המוסד לביטוח לאומי (25/09/2012).

[21] עע"מ 3908/11 הנהלת בתי-המשפט נ' עיתון "דה-מרקר" עיתון "הארץ" בע"מ (22/09/2014).

[22] ה"ח תשנ"ז-1997 397, עמ' 407, וכן ישיבת ועדת המשנה לדיון בהצעת חוק חופש המידע, התשנ"ו-1996, ועדת חוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-14 (2/12/1997), עמ' 2–4.

[23] בשולי הדברים נעיר כי לדעתנו, טוב היה לו בחלוף הזמן, ובהינתן שלא נעשה שימוש בסעיף זה, יימחק הסעיף מספר החוקים, וזאת כיוון שהוא משאיר פתח רחב להחרגת רשויות ציבוריות, והמקום לכך ראוי שיהיה, במקרה שנדרש, בחקיקה ראשית.

[24] ה"ח התשנ"ז-1997 397, עמ' 407, וכן ישיבת ועדת המשנה לדיון בהצעת חוק חופש המידע, התשנ"ו-1996, ועדת חוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-14 (2/12/1997), עמ' 4–9.

[25] נוסף על פס"ד וייס ראו גם (רשימה חלקית) בש"פ 3099/08 אברהמי נ' מדינת ישראל (23/02/2009) ובג"ץ 4123/18 עו"ד בן מאיר נ' היועץ המשפטי לממשלה (01/08/2018).

[26] עע"מ 2668/15 משרד המשפטים נ' פרופ' וייס (18/11/2015).

[27] הנחיית פרקליט המדינה "בקשה מצד גורמים שונים לעיין במידע המצוי בתיק חקירה", מס' הנחיה 14.8 מיום 2/1/1994 (עדכון אחרון: 4/9/2019). ראו גם בעת"מ (ירושלים) 52733-10-18 הרב ביטון נ' הרבנות הראשית לישראל (28/2/2019).

[28] בג"ץ 5676/19  טקה נ' המחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה (29/10/2019). ראו גם מקרה דומה, לבקשת מידע של משפחת הקורבן לאחר הסדר טיעון בבג"ץ 2925/19  נגר נ' פרקליטות מחוז צפון (24/6/2019).

[28א] בג"צ 7118/20 חביבאלא נ' פרקליטות מחוז צפון ואח' (6/2/22).

[29] עת"מ (ירושלים) 38138-08-19 אמסלם תיירות ונופש בע"מ נ' רשות התחרות (10/2/2020).

[30] עת"מ (ירושלים) 59643-11-15 בר-עידן ייצור ופיתוח בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה (19/9/2016).

[31] עע"מ 1786/12 ג'ולאני נ' מדינת ישראל – המשרד לבטחון פנים (20/11/2013) וכן עת"מ (ירושלים) 17477-04-17 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' משרד המשפטים (15/10/2017).

[32] עת"מ (תל-אביב–יפו) 40239-03-18 עו"ד אהרונסון נ' רשות לניירות ערך תל-אביב (17/9/2018).

[33] סעיף 10(א) לחוק הארכיונים, התשט"ו-1955.

[34] ה"ח התשנ"ז-1997 397, עמ' 407.

[35] נספח לתקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך), התש"ע-2010. תקנות אלו מאוחרות לחוק חופש המידע, אולם גם בתקנות הקודמות להן (תקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך), התשכ"ז-1966), מינימום החשיפה עמד על 15 שנה.

[36] בג"ץ 2467/05 גורנברג ואח' נ' הממונה על ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון ואח' (13/1/2010).

[37] "דו"ח הגנז על נושא החשיפה הארכיונית" (15/1/2018).

[38] ה"ח תשנ"ז-1997 397, עמ' 407.

[39] עת"מ (חיפה) 67484-03-19 HDI GLOBAL ANTWERP ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (17/5/2020).

[40] עת"מ (ירושלים) 64974-07-18 עיריית ירושלים נ' משרד המשפטים (10/6/2019).

[41] עת"מ (ירושלים) 26445-08-16 המוקד להגנת הפרט ואח' נ' משרד הבריאות (27/3/2018).

[42] עע"מ 4349/14 האגודה לזכויות האזרח נ' משרד ראש הממשלה (3/11/2015).

[43] דנ"מ 8020/15 האגודה לזכויות האזרח נ' משרד ראש הממשלה (8/6/2016).

[44] בג"ץ 2662/09 התנועה לחופש המידע נ' משרד ראש הממשלה (4/1/2011).

[45] בג"ץ 6338/08 אורן נ' פרקליטות מחוז תל-אביב (19/11/2008).

[46] עת"מ (ירושלים) 45064-05-14 עו"ד צוקר נ' המשרד להגנת הסביבה (16/7/2015). בעניין זה ראו גם
עת"מ (מרכז) 20625-10-13 תשובה נ' עיריית נתניה (26/12/2013).