15 – שיקולים נוספים של הרשות

גם במקרה שהרשות סבורה שאחד הסייגים בחוק מתקיים, אין באמור סוף פסוק ביחס להכרעתה אם למסור את המידע המבוקש או את חלקו. המחוקק בחר להוסיף שני שיקולים מהותיים הנוגעים לסבירות ההחלטה (סעיף 10 לחוק) ולמידתיות שבה (סעיף 11).[1] בטרם תתקבל ההחלטה הסופית, על הרשות לבחון את החלטתה גם לאור סעיפים אלו, העשויים להכריע את הכף לטובת מסירת המידע, או לכל הפחות לאפשר את מסירתו באופן חלקי או בתנאים מסוימים. אי-בחינה של הסייגים אל מול הסעיפים הללו מובילה לכך שהחלטת הרשות אינה עומדת במבחן סבירותה ומידתיותה של ההחלטה המינהלית. [2]

15.1 סעיף 10 – קיומו של אינטרס אישי או ציבורי

סעיף 10 לחוק חופש המידע קובע כי "בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לעניינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לעניין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה".

הסייגים המנויים בחוק אינם מוחלטים, אלא יחסיים. בהפעלת שיקול הדעת, מונחית הרשות על-ידי סעיף 10 לחוק.[3] על הרשות לבחון, בין היתר, את טיב האינטרס של מבקש המידע ועוצמתו. ככל שהאינטרס שבבסיס הבקשה מצביע על חשיבות עקרונית ומהותית יותר למבקש או לאינטרס הציבורי שהוא מגלם בבקשתו, כך יגברו הסיכויים שהמבוקש יגיע לידיו, חרף הסייגים בחוק, ולהפך.[4] יש לציין כי קיומו של אינטרס מסחרי העומד בבסיס הבקשה, הוא כשלעצמו אינו מהווה עילה לדחיית הבקשה או לקיומו של אינטרס "לא לגיטימי".[4א]

סעיף 10 לחוק מעביר לרשות את נטל ההוכחה כי היא ביצעה איזון אינטרסים כנדרש. מלכתחילה המענה לבקשת חופש מידע צריך להיות חיובי, והמידע צריך להימסר למבקש. ואולם, אם הרשות הרימה את הנטל וביססה התקיימותו של סייג החל על המידע ועל הנסיבות הרלבנטיות, היא רשאית לסרב למסור אותו. אם התקיים סייג, אך המבקש הראה קיומו של אינטרס אישי או ציבורי, שוב עובר הנטל לרשות, שצריכה להוכיח כי איזנה בין הזכויות והאינטרסים השונים בטרם החליטה.[5] מקום בו הרשות הציבורית לא בחנה את האינטרס האישי על פי סעיף 10, בית המשפט עשוי להפוך את החלטתה, ולו בחלקה.[5א]

מלשון החוק ברור כי הבחינה של סבירות ההחלטה והאיזון בינה לבין אינטרס אישי או ציבורי נוגעים הן לסייגים המנויים בסעיף 8 והן לאלו המנויים בסעיף 9 על שני חלקיו. על לשונו הברורה של החוק נשמעו באחרונה עמדות המבקשות להוציא את סעיף 9(א) לחוק מתחולתו,[6] וזאת חרף פסיקה מפורשת של בית-המשפט העליון,[7] כמו גם פסיקה של המחוזי שסמכה ידיה על האיזון שנעשה על-ידי סעיף 10 ככזה שאפשר מסירת מידע שסעיף 9(א) חל עליו.[8]

15.1.1 אינטרס אישי

ככלל, המבקש אינו נדרש לפרט את הסיבה לבקשת המידע.[9] ההנחה היא שלאזרח או לתושב יש זכות מוקנית לקבל מידע, ומימושה הוא אינטרס ציבורי כשלעצמו.[10] עם זאת, במקרה שהמבקש בחר לפרוט את מניעיו – האישיים או הציבוריים – או שמניעים אלו עולים מתוכן הבקשה עצמה, על הרשות להכליל בשיקוליה אינטרסים אלו ולאזן בינם לבין הערכים המוגנים בסייגים המפורטים בסעיפים 8 ו-9 לחוק. מכאן כי פירוט האינטרס האישי יכול לפעול לטובתו של המבקש במקרה שהרשות שוקלת לדחות את בקשתו.[11]

ודוק: שיקוליו של המבקש נבחנים רק במקרה שהרשות שוקלת לסרב באופן מלא או חלקי לבקשת המידע.[12]לפיכך, במקרה שהרשות החליטה למסור את המידע וצד שלישי מתנגד למסירתו, הרשות הציבורית אינה נדרשת לבחון את האינטרסים של המבקש.[13]

יש מחלוקת בין שופטי העליון, אם הסתרת אינטרסים של המבקש, הפועל, למשל, בשם מתחרה עסקי, נזקפת לחובתו (כפי שסבור המשנה לנשיאה מלצר), או שבמסגרת חוק חופש המידע אין להתייחס להעדר פריסת מכלול האינטרסים ככאלו הפועלים לרעת המבקש (הנשיאה חיות). מחלוקת זו, המצויה בפסק דין אחד, לא הוכרעה.[14]

15.1.1.1 נאשם בפלילים:

האינטרס האישי של המבקש עומד לזכותו, למעט אם הוא נאשם בפלילים. במקרה שנאשם מבקש לקבל מידע נוסף על המידע שהוא זכאי לקבל במסגרת הוראות סעיפים 74, 149(10) ו-108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קבע בית-המשפט העליון כי אין לראות במסלול של חופש המידע כמסלול עוקף להליך הפלילי.[15] בשל כך, אם בחר הנאשם לפעול במסגרת חוק חופש המידע, לא יעמוד לזכותו האינטרס האישי במידע, והבקשה תיבחן כאילו כל אדם אחר ביקש לקבל מידע זה.[16]

15.1.2 אינטרס ציבורי

ביחס לאינטרס הציבורי, סעיף 10 לחוק מתייחס לאינטרס נוסף, מעבר לאינטרס הכללי הטמון בחוק ומעגן את הזכות למידע.

על אף שחלקו האחרון של הסעיף מונה כמה אינטרסים ציבוריים (כולם תוספת מאוחרת להצעת החוק), בית-המשפט העליון קבע כי אין באמור משום רשימה סגורה של האינטרסים שבגינם עשוי האיזון להיות מוטה לטובת המבקש, כפי שנלמד מהמלים "בין היתר".[17]

האינטרס הציבורי עשוי להיות מצוין במפורש, או להילמד מההקשר של המבקש או הבקשה. לדוגמה, במקרה שהמבקש הוא כלי תקשורת, הנדרש לערוך תחקירים שמטרתם לחשוף נושאים שיש בהם עניין לציבור, ניתן להבין את האינטרס הציבורי שבבסיס הבקשה.[18]

15.1.2.1 עיתונאים וכלי תקשורת כמייצגי אינטרס ציבורי:

על אף שלעיתונאים ולכלי תקשורת אין מעמד ייחודי שעוגן בחוק, והם אף אינם זכאים לפטור מאגרת בקשה, בית-המשפט העליון הכיר באינטרס המוגבר שבבקשות מסוג זה מעצם זהות המבקש.[19] אינטרס זה מקורו בתפקידם המרכזי של אמצעי התקשורת בחברה דמוקרטית כמאפשרים שיח ציבורי בסוגיות שעל סדר היום.[20]הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר בכלי תקשורת או עיתונאי מוכרים, שבקשתם נודעת למידע בנושא שהוא מושא לתחקיריהם, המשמשים גם אמצעי לפיקוח ובקרה על השלטון.[21]

15.1.2.2 הציבור שאליו מתייחס הסעיף:

נושא זה לא עלה בפסיקה, למעט כהערה באוביטר בפסיקה של בית-המשפט העליון. השופט עמית העיר כי ספק בעיניו אם ניתן להתייחס ל"ציבור" שאת האינטרסים שלו יש לשקול כציבור שאינו מאזרחי או מתושבי המדינה (באותו דיון דובר על תושבי רצועת עזה), אולם השאיר אמירה זו בצריך עיון (כלומר, היא אינה חלק מפסק הדין ואין הכרעה לגביה).[22]

15.2 סעיף 11 – מסירת מידע חלקי או בתנאים

מטרתו של סעיף 11 היא למצוא דרכים שבהן – למרות קיומו של סייג בסעיף 9 לחוק – הרשות תוכל למסור מידע חלקי, בשינויים או בתנאים, וזאת אם אין מדובר בפעולה שתכביד על הרשות או תהיה כרוכה במשאבים שאינם סבירים לכוחותיה. סעיף זה נועד להכליל את עקרון המידתיות בשיקול הדעת של הרשות, ולאפשר לה למצוא נקודת איזון מידתית יותר בין זכות הציבור לדעת לערך המוגן אשר באחד הסייגים.[23]

לשון הסעיף:

"היה המידע המבוקש מידע אשר הרשות הציבורית רשאית או חייבת שלא למסרו כאמור בסעיף 9, וניתן לגלות את המידע, ללא הקצאת משאבים בלתי סבירה או הכבדה ניכרת על פעולתה של הרשות, תוך השמטת פרטים, תוך עריכת שינויים או תוך התניית תנאים בדבר דרך קבלת המידע והשימוש בו, תמסור הרשות את המידע בהשמטות, בשינויים או בתנאים המחויבים, לפי העניין. נעשו השמטות או שינויים כאמור, תציין זאת הרשות, אלא אם כן אין לגלות עובדה זו, מהטעמים המפורטים בסעיף 9(א)(1)".

לנוכח אופי הסייגים שבסעיף 8 לחוק, המונעים לעתים מהרשות לשים ידה על המידע המבוקש, הרשות אינה נדרשת (לכאורה) לשקול מסירת מידע חלקי כאמור בסעיף 11 לחוק. עם זאת, אף שהוראות סעיף 11 לחוק אינן מתייחסות לנסיבות בסעיף 8, בית-המשפט קבע לפחות ביחס לנסיבה הראשונה – הקצאת משאבים בלתי סבירה – כי על הממונה לבחון מסירת מידע מצומצם יותר מזה שהתבקש, באופן העולה בקנה אחד עם הדרישה בסעיף 11 לחוק.[24] הדבר עולה בקנה אחד עם הנחיית היחידה הממשלתית לחופש המידע ב"נוהל הקצאת משאבים בלתי סבירה", המנחה את הממונה להציע למבקש לשקול לצמצם את בקשתו, גם אם הנחיה זו אינה נשענת ישירות על סעיף 11 לחוק.

15.2.1 הפתרונות האפשריים

סעיף 11 דורש מהרשות לבחון, לפני קבלת ההחלטה הסופית, אם יש בידה לנקוט אחת מן הדרכים הבאות, וזאת במטרה לאפשר את מסירת המידע חרף הסייגים הקבועים בסעיף 9 לחוק.[25] ודייק בית-המשפט המחוזי בפסק הדין בעניין חדו"ש, כי המחוקק חייב את הרשות להפעיל את שיקול דעתה ביחס לשאלה אם ניתן למסור מידע באופן חלקי, ואילו חלקים ניתן למסור.[26] במקרה אחד שנדון בבית המשפט המחוזי, החליט בית המשפט שלא למסור מידע חלקי, שניתן היה למסור מהטעם ש"בחשיפת מידע חלקי מעליו מרחף סימן שאלה, אין כל אינטרס אישי לאזרח ואף יש בו פוטנציאל לבלבל את הציבור". המידע נגע שאלות שנותרו פתוחות ודרשו בירור נוסף ביחס למדיניות בשלבי עיצוב ביחס לשימוש בתרופה חלופית לתרופה בשימוש.[26א]

יש לחזור ולהזכיר כי במקרה שהרשות ממילא מתכוונת למסור את המידע, אין לעשות שימוש בסעיף זה, והמידע יימסר במלואו. הסעיף נועד רק למקרים שבהם הרשות היתה מסרבת לבקשה, לנוכח הסייגים בסעיף 9 לחוק, אולם שינוי באופן מסירת המידע יאפשר העברת מידע, גם אם חלקי, לידי המבקש.

הסעיף מונה כמה דרכים כמענה:

1. השמטת פרט מהמידע המבוקש – לדוגמה, השחרת שמות המופיעים במסמך,[27] מחיקת מידע מסחרי או מסירת מידע סטטיסטי או כמותי בלבד.
2. עריכת שינוי במידע – לדוגמה, טשטוש פנים בהקלטות שנעשו, שהן אינן מקור התעניינותו של מבקש המידע,[28] או העברת מידע שהתבקש כקובץ GIS בפורמט של מסמך PDF, בשל החשש לפגיעה בבטחון המדינה.[29]
3. הצבת תנאים באשר לאופן קבלת המידע – לדוגמה, מתן אפשרות לעיין במידע אך לא להעתיקו, כפי שהסכימה התנועה למען איכות השלטון בפני בית-המשפט העליון בהליך שהתנהל לגילוי חוות דעת משפטית פנימית של הרשות לניירות ערך,[30] או חתימה על כתבי סודיות (כפי שלפעמים נעשה בקשר לבקשות מרשות התחרות).
4. הצבת תנאים לגבי אופן השימוש במידע – לדוגמה, המידע יהיה מונח לפני המבקש לצורך מחקר, אך הוא לא יוכל לפרסם את המידע כמות שהוא ברבים.

במקרה שהרשות עורכת שינויים או משמיטה פרטים ממסמכי המקור, עליה לציין זאת באופן ברור ונהיר, ולציין ליד ההשמטה מהי העילה שבגינה הוסתר המדע המבוקש. חריג לכלל זה הוא מקרה שעצם ציון ההשמטה עלול לפגוע בערכים המוגנים על-ידי סעיף 9(א)(1) בלבד.

במקרה שהרשות טוענת כי אין ביכולתה למסור את המידע באופן חלקי או בתנאים, עליה לבסס טענה זו.[31]הטענה עשויה להתקבל אם יוכח כי מדובר במסמכים מורכבים, מרובי פרטים, שמחיקת חלק מהם היא פעולה סבוכה מדי.[32]

15.2.2 הקצאת משאבים או הכבדה ניכרת

סעיף 11 חל במקרה שעריכת השינויים אינה מכבידה באופן ניכר על הרשות ואינה דורשת הקצאת משאבים בלתי סבירה. לדוגמה, בית-המשפט המחוזי סבר כי מעבר של משרד ראש הממשלה על כל הוצאות בית ראש הממשלה, תוך מחיקת מידע פרטי מתוך החשבוניות עצמן, הוא בבחינת הקצאת משאבים בלתי סבירה, וזאת על בסיס הקצאת המשאבים שנדרשה בעבר לצורך היענות לבקשה זהה.[33] החלטה זו תלויה ועומדת להכרעה בימים אלו, בפני בית-המשפט העליון.[34]

גם טענה זו אינה יכולה להיות מובאת בפני בית-המשפט בלי לבסס אותה בנתונים.

15.2.3 מסירת מידע שונה מהמבוקש

בתי-המשפט המחוזיים ראו, לעתים, במתן מידע אחר כתחליף למידע המבוקש כמקיים את הוראות סעיף 11 לחוק. לדוגמה, כאשר התבקשה תרשומת מדיון פנימי ותחתיה נמסר תוכן הנחיית הרמטכ"ל (לא יצאה הנחיה רשמית בעקבות הדיון),[35] או כאשר התבקשה חוות דעת משפטית פנימית, ובמקומה נמסר פרוטוקול שבו נכללה סקירה מפורטת של עמדת הרשות בכל הנוגע לתשתית המשפטית בנושא שהתבקש.[36] לפיכך, במקרה שרשות סבורה שאין היא יכולה למסור מידע מהטעמים המנויים בחוק, אולם יש בידי הרשות מסמך או תיעוד אחרים, המספקים את המידע המבוקש, על הרשות לשקול למסור את המידע החלופי.

15.3 אופן מתן המענה על-ידי הרשות

עם סיום ביצוע האיזונים השונים, נדרשת הרשות להשיב למבקש בכתב. יש לתת את הדעת על אופן מתן המענה על-ידי הרשות.

15.3.1 מענה חיובי

בעת ניסוח החוק, סבר המחוקק כי תשובת הרשות תהיה כפולה – הראשונה תציג את החלטת הממונה, והשנייה תהיה העברת המידע עצמו. מהטעם האמור, הוראות החוק קובעות כי ההחלטה על מסירת המידע תבוצע "תוך זמן סביר, אך לא יאוחר מ-15 ימים" (סעיף 7(ד) לחוק). כיום, ברוב המקרים תשובת הרשות למסירת המידע כוללת את המידע עצמו. רוב הרשויות כמעט שאינן משתמשות באפשרות להאריך את מועד מסירת המידע מעבר ל-15 יום (להרחבה בעניין סמכות זו ראו בפרק 6.5).[37]

15.3.1.1 עיבוד מידע על-ידי הרשות:

בעת מתן מענה חיובי, על הרשות להעמיד את המידע כפי שהוא מצוי ברשותה; אין היא נדרשת לעבד את המידע על-פי רצון המבקש. לדוגמה, מידע רב על התקשרויות ללא מכרז ובפטור ממכרז לתקופה של חמש שנים, שנשמר בתיקיות העירייה ולא במחשבים, הוכר כמידע שהרשות אינה נדרשת לעבד כאמור בסעיף 7(ה) לחוק.[38] כך גם לגבי מידע גולמי שהיה מצוי בידי הרשות כאשר יצירת חתך ספציפי דורש השקעת משאבים נוספת.[38א]

יש להדגיש כי במקרה שהמבקש רוצה לקבל לידיו את המידע הגולמי, והרשות היא המבקשת להעביר לידו מידע מעובד, אין היא יכולה לטעון כי העיבוד הוא חסם למסירת המידע מכוח סעיף 7(ה) לחוק.[39] הרשות אינה מחויבת לעבד מידע, אולם בוודאי שהדבר לא נאסר עליה במקרה שהיא והמבקש מסכימים לעיבוד כאמור.[40]

ביחס להיקף ההשקעה הנדרש לשם עיבוד המידע יש שתי גישות. הראשונה, של השופטת נאור (כתוארה דאז) בפסק דין בעניין סגל, שבו נאמר, באוביטר (בשולי) פסק הדין, כי במקרה שנדרשת הקצאת משאבים רבה כדי לעבד את המידע המבוקש, יש להניח כי מדובר בעיבוד מידע שהרשות אינה מחויבת בו לפי סעיף 7(ה) לחוק.[41] השנייה, של השופט מודריק בעניין אטר, שסבר כי הרשות אינה מחויבת בעיבוד מידע גם אם הדבר מצריך השקעת משאבים מעטה, וכי חובתה של הרשות להעמיד את המידע המצוי בידיה במתכונת שבה הוא מצוי בלבד.[42]

יודגש כי חוסרים או אי-דיוקים במידע אינם עילה לאי-מסירתו למבקש.[43] במקרה של מחלוקת על מהימנות המידע המצוי בידי הרשות ותקינותו, ניתן לפרסם את המידע צמוד להערות בדבר המחלוקת בנוגע למהימנות הנתונים.[44]

15.3.2 מענה שלילי

אם הרשות החליטה לדחות בקשה למידע, את כולה או רק את חלקה, על ההחלטה להימסר בכתב ולהיות מנומקת היטב (סעיף 7(ו) לחוק).[45] הרשות אינה רשאית להסתפק בתשובה תמציתית, המתייחסת רק לסעיף שבגינו החליטה לדחות את הבקשה באופן חלקי או מלא. עליה לנמק את החלטתה באופן שיאפשר למבקש, ובמידת הצורך לבית-המשפט, לבחון אם ההחלטה עומדת בפרשנות הנכונה והראויה של החוק.[46]

בתשובתה, על הרשות ליידע את המבקש בדבר זכותו לעתור לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתוך 45 יום (סעיף 7(ו)) לחוק.

על-פי נוהל של היחידה הממשלתית לחופש המידע בנושא "דרישת המענה בדחיית בקשת חופש מידע",[47] על הרשות לכלול בנימוק לדחייה (חלקית או מלאה) את הפרטים הבאים:

1. הסעיף שעל בסיסו נדחתה הבקשה.
2. הסיבה הרלבנטית למקרה הנדון שבשלה הסייג מתקיים.
3. פירוט האינטרסים שהרשות בחנה בטרם קבלת החלטתה, ובכלל זה:
   • האינטרס האישי של המבקש, במקרה שפירט אותו בבקשה.
   • האינטרס הציבורי כפי שהוא עולה מן הבקשה או כפי שהוא עולה מסוג המידע המבוקש וחשיבותו לציבור.
   • האינטרסים המוגנים של צדדים שלישיים שמידע עליהם התבקש.
4. על הרשות להבהיר מדוע, במכלול השיקולים שנפרסו בהנמקה, החליטה להטות את הכף לאי-גילוי המידע (חלקו או כולו) על פני מסירתו למבקש, כנדרש מסעיף 10 לחוק.
5. במקרה שהסייג שבשלו נדחתה הבקשה מצוי בסעיף 9 לחוק (וכן ביחס לחריג בסעיף 8(1)), על הרשות להבהיר מדוע אין ביכולתה להעביר את המידע באופן חלקי או בתנאים, כאמור בסעיף 11 לחוק. במקרה שהרשות מחקה חלק מהמידע, או מסרה אותו בתנאים, עליה לנמק החלטתה זו. עליה ליידע את העותר בדבר זכותו לעתור לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתוך 45 יום. לעניין זה ממליצה היחידה לנקוב במענה במיקום בית-המשפט שלו הסמכות המקומית לדון בעתירה זו. נעיר כי תשובת הרשות אינה כובלת את העותר לעניין הסמכות המקומית, במקרה שידוע לעותר כי סדרי הדין על אודות הסמכות המקומית שונים מהאמור במכתב המענה.

15.4 תקציר הפרק למשתמש

1. לפני שהרשות שוקלת שלא למסור מידע, עליה לבצע איזון הן בהיבטי הסבירות (סעיף 10 לחוק) והן בהיבטי המידתיות (סעיף 11 לחוק).
2. סעיף 10 לחוק עוסק בסייגים המנויים בסעיפים 8 ו-9, וסעיף 11 לחוק עוסק בסייגים המנויים בסעיף 9, ולפי פסיקת העליון גם על אלו המנויים בסעיף 8(1) לחוק.
3. סעיף 10 בוחן את האינטרס האישי או הציבורי בבסיס הבקשה. במקרה שהאינטרס מובהק יותר והעוצמה שלו חזקה יותר, תיטה הרשות למסור את המידע על אף הערך המוגן בסייג.
4. בבסיס בקשות למידע של עיתונאים וכלי תקשורת מצוי אינטרס ציבורי מוגבר בשל תפקידה החשוב של התקשורת בחברה דמוקרטית.
5. המבקש אינו נדרש לפרט את סיבת הבקשה, אולם הנמקה זו יכולה להיות לו לתועלת במקרה שהרשות תשקול אם למסור את המידע בהתאם לאיזון האינטרסים בסעיף 10.
6. הסיבות המנויות בחלקו האחרון של סעיף 10 אינן בבחינת רשימה סגורה; עשויים להיות אינטרסים ציבוריים נוספים שהרשות נדרשת לאזן את החלטתה מולם.
7. סעיף 11 נועד לאפשר מסירת מידע חרף קיומו של סייג. הרשות חייבת לשקול מסירת מידע חלקי או בתנאים כחלק מהכרעתה.
8. במקרה שהרשות עורכת שינויים במסמך, עליה לשקף שינוי זה בפני המבקש ולנמק את סיבת השינוי – למעט אם חשיפת השינוי עלולה לפגוע בערכים המנויים בסעיף 9(א)(1) לחוק.
9. על הרשות לבסס את הטענה כי היא אינה יכולה למסור מידע חלקי או בתנאים.
10. הכבדה ניכרת על עבודת הרשות או הקצאת משאבים בלתי סבירה הן שיקולים המאפשרים לרשות להימנע ממסירת מידע חלקי או בתנאים, כאמור בסעיף 11 לחוק.
11. במקרה שמבקש המידע דרש מסמך קונקרטי שלא ניתן למסירה גם בהתאם להוראות סעיף 11, אולם יש מסמך אחר השופך אור על המידע המבוקש, על הרשות לבחון את מסירת המסמך החלופי.
12. בעת דחיית בקשה למידע, על ההודעה בכתב למבקש לכלול את הפרטים הבאים:
    • הסעיף שעל בסיסו נדחתה הבקשה.
    • הסיבה שבשלה מתקיים הסייג.
    • פירוט האינטרסים שהרשות בחנה (אישי, ציבורי ושל צד ג') בטרם קבלת החלטתה.
    • ההנמקה מדוע נטתה הכף לאי-גילוי המידע גם לאחר בחינת סעיפים 10 ו-11 לחוק.
    • יידוע של העותר על זכותו לעתור לבית-המשפט לעניינים מינהליים.