10 – סעיף 9(א) לחוק – מידע שאין למסור

סעיף 9(א) מונה ארבע נסיבות שבהן, על-פי לשון הסעיף, "רשות ציבורית לא תמסור מידע".

החלוקה שבין סעיף 9(א) לסעיף 9(ב) לא נועדה לשלול את שיקול הדעת של הרשות בבואה לבחון התקיימותם של הסייגים המנויים בסעיף 9(א), כפי שמפורט בהרחבה בפרק 8.4. עם זאת, נוכח הניסוח ההחלטי של הסעיף ("לא תמסור") ומהות הסייגים, יקל על הרשות שלא למסור מידע במקרה שמתקיימות הנסיבות המנויות בסעיף קטן (א). במקרה שנסיבות הסעיף מתקיימות, הרשות אינה נדרשת להפעיל שיקול דעת (וזאת בשונה מסעיף 9(ב))[1], ויש הטוענים כי למעשה נאסר עליה למסור את המידע.

עם זאת, גם לגבי סעיף 9(א), בהתקיים הנסיבות המאפשרות לרשות שלא למסור את המידע המבוקש, עליה לבחון את קיומו של אינטרס ציבורי או אישי הגובר על הנסיבות (סעיף 10 לחוק). או אז עליה למסור את המידע ככל הניתן, באופן חלקי, לרבות פרפרזה, או בתנאים (סעיף 11 לחוק).

במובן זה, סעיף 9(א) אינו אוסר על מסירת מידע, אולם מקשה מאוד על חשיפת מידע שגילויו עלול לפגוע באחד הערכים המוגנים על-ידי הסעיפים הקטנים המנויים בסעיף זה.

כאשר מקרה שבו נטען לקיומו של סייג מכוח סעיף זה יגיע לבית-המשפט כעתירה מינהלית, ייטו בתי-המשפט לעשות שימוש בסמכותם על-פי סעיף 17(ב) לחוק, המאפשר לבתי-המשפט לעיין בחומר המבוקש ולשמוע טענות לגביו בנוכחות צד אחד (הרחבה לעניין זה ראו בפרק 16.1.3).

על-פי הפסיקה, סמכותו של בית-המשפט בסעיף 17(ד), המאפשרת לו להיכנס לנעלי הרשות במקרה של סעיף 9(א), תופעל באופן זהיר ומצומצם ורק במקרים שבהם עוצמת האינטרס הציבורי גבוהה בהרבה מהחשש לפגיעה שהובא בפני בית-המשפט.[2] ראו הרחבה על סעיף 17(ד) בפרק 16.2.

10.2 סעיף 9(א)(1) – ביטחון, יחסי חוץ, בטחון הציבור או אדם 

סעיף 9א(1) מונה כמה ערכים שאם יש חשש להתקיימותם במקרה שהמידע המבוקש יתגלה, הרשות לא תמסור את המידע. לשון הסעיף: "הרשות לא תמסור […] מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בבטחון הציבור או בבטחונו או בשלומו של אדם".

סעיף זה מגן על הערכים הבאים:

1. בטחון המדינה.
2. יחסי החוץ של המדינה.
3. בטחון הציבור.
4. בטחונו או שלומו של אדם.

במקרה שאחת הנסיבות מתקיימת, על הרשות לבסס קיומו של "חשש" לפגיעה. המינוח שבחר המחוקק הוא בעל מדרג נמוך יחסית, וזאת ביחס לסייגים אחרים בחוק הנוקטים לשון של "חשש ממשי" או "פגיעה ממשית/מהותית".

כלומר, אין צורך להוכיח ודאות קרובה להתרחשות הפגיעה בערך המוגן כפי שקיים, לדוגמה, בסעיף 8(1), שעליו הרחבנו בפרק 9.2. ברם, אין להסתפק בציון קיומה של אחת הנסיבות בלי לבסס קיומו של חשש קונקרטי לפגיעה שעלולה להיגרם מגילוי המידע.[3]

כפי שנקבע בפסיקה, מבחן החשש צריך להיקבע על-פי המבחן ההסתברותי – כלומר, יש לבחון את מכפלת מידת הסיכון לאחד הרכיבים בסעיף 9(א)(1) עם מידת ההסתברות להתרחשות החשש.[4] הכוונה היא שבמקרה שרמת הסיכון מגילוי המידע גבוהה יותר (גילוי המידע עלול להוביל לפגיעה קשה יותר בערך המוגן), גם אם ההסתברות שהסיכון אכן יתרחש נמוכה יחסית, המידע לא יימסר, ולהפך. כלומר, רק במקרה שמידת הסיכון נמוכה יחסית, והסיכוי להתרחשות הסיכון נמוך, ניתן יהיה למסור את המידע על-פי האיזון בסעיף זה.

10.2.1 מה נדרשת הרשות להוכיח

כדי לבסס את התקיימותו של הסייג, נדרשת הרשות לבסס כמה דברים:

1. הערך המוגן – היותו של המידע נוגע לתחום הביטחון, יחסי חוץ[5] או בטחון הציבור, או שהמידע המסוים נוגע לבטחונו או שלומו של אדם.
2. קיומו של חשש – במבחן ההסתברות, עלולה להיות פגיעה בערך המוגן.

לעתים יהיה קל לבסס את העובדה שהמידע נוגע לאחד הערכים המוגנים בסעיף; לדוגמה, סדר הכוחות של המערך הלוחם, פריסת תשתית קריטית לתקופות חירום או מידע על עד מדינה. אולם כאשר הקשר בין המידע המבוקש לערך המוגן אינו ברור או מובהק, נדרש בית-המשפט להתעמק בטענת הרשות הציבורית, ובמידת הצורך, לערוך דיון במעמד צד אחד.

מטבע הדברים, קיומו של דיון במעמד צד אחד אינו טריוויאלי בהליך משפטי שעניינו שקיפות. לפיכך יש לנסות לשקף לצד השני (מבקש המידע והעותר) את עיקרי הדברים שעלו בדיון במעמד צד אחד, עד כמה שניתן. ניתן גם להגיע להבנות אל מול הרשות הציבורית כדי לדייק את המידע הניתן בפרסום. בדרך זו, ובמקביל לעתירה שהתקיימה, הצליחה עמותת הצלחה להנגיש מידע נוסף במשך חמישה סבבי חשיפה. סבבים אלו הנגישו מידע רב יותר על הסדר שנרקם בין משרד הביטחון למשרד האוצר (הסכם כחלון-יעלון), שהיו לו השלכות תקציביות משמעותיות ושמלכתחילה הרשויות סירבו לפרסמו.[6]

מהטעם האמור, קשה גם לשרטט את השיקולים שהובילו את בית-המשפט בהכרעות שבהן התקבלה עמדת הרשות, כיוון שפסקי הדין בסעיף זה כתובים בדרך כלל באופן כללי ורחב ביחס לשיקולים של בית-המשפט לקבל את טיעוניה של הרשות הציבורית. נקווה כי הדוגמאות המובאות בסוף הפרק, ממקרים שנדונו בפני בתי-המשפט, יקלו על הבנת הסעיף ואופן השימוש בו.

10.2.2 מידע שפורסם ממקור אחר

לעתים ישנם רסיסי מידע בנוגע למידע המבוקש המתגלים באופן בלתי רשמי (כגון ידיעות עיתונאיות, אמירות חלקיות של עובדי ציבור בפורמים ציבוריים וכד') או על-ידי גופים רשמיים אחרים (מדינה זרה או מוסדות בינלאומיים).[7] העובדה שמידע הנוגע לאחד הערכים המוגנים בסעיף 9(א)(1) לחוק התגלה באופן בלתי רשמי או על-ידי גורם מחוץ לישראל אינה מבססת, בהכרח, עילה למסירת המידע על-ידי הרשות הציבורית באופן רשמי.[8]

10.2.3 השמטות או שינויים ללא ציון

במקרה שהרשות עושה שימוש בסעיף 11 כדי למחוק או לשנות חלק מהמידע שנמסר, עליה לציין את השינויים הללו (ראו הרחבה בפרק 15.2). עם זאת, במקרים מסוימים הרשות רשאית לבצע שינוי או השמטה בלי לציין זאת במפורש, וזאת כדי שמירב המידע שניתן למסור – יימסר. ואלה המקרים:[9]

1. נעשו שינויים או השמטות כאמור כדי להגן על אחד הערכים המנויים בסעיף 9(א)(1) – ביטחון, יחסי חוץ, בטחון הציבור, בטחונו או שלומו של אדם.
2. ציון ההשמטה האמורה עלול לפגוע באחד מהערכים הללו.

10.2.4 דוגמאות שהוכרעו בבתי-המשפט

הערה: הדוגמאות ממחישות את אופן יישום החוק בבתי-המשפט. תוצאות הפסיקה מוצגות בקצרה, וממילא אינן מבהירות את כלל הנסיבות הרלבנטיות. לצורך ניתוח ההלכה והשלכותיה, יש לעיין בפסק הדין המלא.

בית-המשפט דחה את ההסתמכות על הסייג במקרים הבאים:

1. משתתפי ארוחה דיפלומטית – בית-המשפט העליון לא קיבל את עמדת המדינה שארוחה דיפלומטית בעלת אופי פומבי, שהיו שותפים בה עיתונאים, מעלה חשש לפגיעה ביחסי החוץ של ישראל.[10]
2. פרסום מידע אודות השימוש באמצעים לפיזור הפגנות – בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המשטרה כי אין לפרסם מידע שהושחר מנהלים משטרתיים שעניינים אופן השימוש באמצעים לפיזור הפגנות. לשיטת בית המשפט המשטרה לא ביססה את טענותיה בדבר הפגיעה באפקטיביות של הכלים – ובכך בפגיעה בעבודתה ובבטחון הציבור, למעט טענות כלליות. בנוסף, המידע האמור היה מפורסם בעבר; אופן השימוש באמצעים נעשה באופן גלוי; במדינות אחרות מידע כאמור מפורסם; בנוסף, גם אם המפגינים ידעו כיצד מפעילים אמצעים אלו הם יזהרו מלפעול באופן שיגרום להפעלתם ועניין זה דווקא משרת את הסדר הציבורי. בכל מקרה בית המשפט סבר כי גם אם ישנה פגיעה מסוימת וקלה, בהנתן החשיבות בפיקוח על אופן השימוש של המשטרה בנהלים אלו, והיכולת לוודא כי אין חריגה מנהלי המשטרה עצמה – מטים את הכף לטובת פרסום המידע.[10א]
3. צורך בחוות דעת על פגיעה בביטחון – בית-המשפט המחוזי דחה טענה שנטענה באופן כללי כי גילוי נהלי מגן דוד אדום (מד"א) יוביל לפגיעה בבטחון המדינה, היות שהטענה לא היתה מבוססת לגבי חלק מהנהלים. כמו כן, מתשובת הרשות (מד"א) עלה כי היא לא בחנה את מסירת המידע לאור סעיפים 10 ו-11 כנדרש. בנסיבות הבאות אישרה השופטת שלא לגלות את הנהלים: [11]

• הובאה עמדתה של רשות הסייבר.
• בית-המשפט השתכנע כי הפגיעה ממשית.
• הפגיעה גוברת על האינטרס הציבורי בגילוי המידע.

3. היתרי כניסה קבועים לכנסת – בית-המשפט המחוזי דחה את עמדת הכנסת, שביקשה להסתפק בעיון ברשימת מקבלי ההיתרים הקבועים למשכן במשרדי הכנסת. בית-המשפט קבע כי במקרה זה האינטרס הציבורי למסירת הרשימה, באופן שיאפשר ביקורת על הפעלת שיקול הדעת של הרשות הציבורית במתן היתרים כאמור, גובר על האינטרס הבטחוני. בית-המשפט הכריע כך בין היתר:

• לאור מסירה של רשימה כזו בעבר.
• עמדת הכנסת כי אין מניעה שהעותרים (או כל מבקש אחר) יעיינו במידע במשרדי הכנסת.
• על המעיינים לא נאסר לפרסם מידע שנגלה לעיניהם.[12]

4. בעלות על מקרקעין ביהודה ושומרון – בית-המשפט המחוזי דחה את עמדת המשיבים וקבע כי אין לקבוע מראש ובאופן גורף כי לא יימסר מידע על בעלות על מקרקעין באזור (יהודה ושומרון) ממי שהוא בעל מקרקעין גובל ומעוניין לרכוש את הקרקע. הסתמכות על סעיף 9(א)(1) לחוק דורשת את בחינת האינטרס במקרה הקונקרטי וכן הפעלת סעיף 11 לחוק.[13]

בית-המשפט קיבל את ההסתמכות על הסייג במקרים הבאים:

1. ייצוא וסיוע בטחוני –בית-המשפט העליון אישר בשורה של החלטות שלא למסור מידע על יצוא בטחוני וסיוע שניתן למדינות זרות.[14]
2. שמות עורכי-הדין ושכר הטרחה המשולם להם בעת המאבק בתנועת ה-BDS – במסגרת בקשה לקבלת מידע הנוגע לפעילות ישראל במלחמתה בתנועת ה-BDS, נמסר כל המידע המבוקש, למעט שמות משרדי עורכי-הדין בחו"ל שעימם התקשרה המדינה ושכר הטרחה ששולם לכל משרד (הסכומים הכוללים של ההתקשרויות הללו הועברו). בית-המשפט העליון קיבל את הטענה של המדינה חרף העניין הציבורי הרב בנושא, וזאת לנוכח המידע שכבר נחשף והעובדה שבגילוי המידע הנוסף יש כדי לפגוע באופן ממשי בניהול המערכה נגד ה-BDS.[15]
3. ממצאים ארכיאולוגיים מיהודה ושומרון – בית-המשפט העליון דחה בקשה לקבלת מידע על רשימת הממצאים הארכיאולוגיים שנחפרו בשטחי יהודה ושומרון והיכן הם מוחזקים (שטחי הרשות, ישראל או מושאלים לגופים במדינות זרות). הבקשה נדחתה גם ביחס לקבלת מידע כללי (כפרפרזה) לגבי היקף הממצאים ומקומות האחסון שלהם מטעמים של פגיעה ביחסי החוץ. הפגיעה נגעה ליכולת המשא-ומתן של ישראל עם הרשות הפלסטינית ביחס להסדר קבע, כמו גם לפגיעה עכשווית של הפיכת המידע לכלי ניגוח ביד מתנגדי ישראל.[16]
4. סיוע, קשרים דיפלומטיים וייצוא בטחוני (2) – בני משפחה ישראלים של אדם שנעלם תחת משטרו של פינושה בצ'ילה ביקשו לקבל מידע על הקשרים הדיפלומטיים של מדינת ישראל עם צ'ילה תחת משטרו של פינושה, וכן על הסיוע והייצוא הבטחוני למדינה זו באותן שנים. בעקבות הבקשה הועברו למשפחה כמה מסמכים שהיו בידי משרד החוץ, למעט 13 מסמכים. משרד הביטחון איתר כ-19 אלף מסמכים, ערך בדיקה מקיפה של כ-600 מהם שהתייחסו לעשור שנות ה-70, וכן בדיקה מדגמית של מסמכים משנים אחרות, אולם לא מצא בהם מידע על אנשים פרטיים. בית-המשפט העליון, במעמד צד אחד, עיין במסמכי משרד החוץ ובאופן מדגמי במסמכי משרד הביטחון, וקיבל את הטענה כי החשש לפגיעה בביטחון וביחסי החוץ גבוה מ"חשש ממשי". כמו כן, מאחר שלא נמצא מידע הנוגע לאנשים פרטיים (וממילא על בן המשפחה הנעלם), סבר בית-המשפט כי האינטרס האישי הברור של המבקשים במידע אינו גובר על הפגיעה האפשרית בביטחון וביחסי החוץ.[17]
5. נהלים משטרתיים – בית-המשפט העליון קיבל ערעור של המשטרה לחסות חלקים מינהלים משטרתיים העוסקים בהוראות פתיחה באש נגד מתאבדים ועבריינים, וכן לגבי שימוש ברובה רוגר. הנוהל המושחר הועבר כבר למבקשים, ובית-המשפט שוכנע כי חשיפת הסעיפים המושחרים עלולה להשפיע על פעולות עברייניות בסיטואציות מורכבות של סיכון חיי אדם, ועל כן הם בגדר סעיף 9(א)(1) לחוק.[18]
6. תשתית המשמשת בעת חירום – בית-המשפט העליון דחה בקשה לפרסום מידע באינטרנט של כל משדרי ה-DTT, המשמשים תשתית שידור בעתות חירום, מחשש לפגיעה בבטחון המדינה. לנוכח מבחן ההסתברות והנזק המשמעותי לביטחון שעלול להיגרם מפרסום מידע כאמור, בית-המשפט קיבל את עמדת הרשות, חרף קיומו של אינטרס ציבורי בחשיפת המידע.[19]
7. הליכי הסכמה הדדית – בית המשפט המחוזי דחה בקשה לקבל מידע אודות הליכי הסכמה הדדית שמתקיימים מכוח אמנות מס עליהם חתומה מדינת ישראל. כל המדינות שהגיבו כצד ג' על הבקשה, התנגדו למסירת המידע, ובכלל זה מדינה אחת שאיימה כי מסירת המידע תוביל להגשת תלונה נגד ישראל במוסדות בינ"ל (ה-OECD). כללי הפרסום של מידע הנוגע לאמנות וליישומן, נקבע על ידי אמנת המודל של ה-OECD במשותף בין המדינות, וישראל מחויבת להסכמות אלו במסגרת יחסי החוץ שלה. יצוין כי השופט נימק דחייתו גם על סעיף 9(ב)(7) בטענה כי המדינות לא יעבירו מידע לישראל ככל שיידעו שמידע כאמור מפורסם; על סעיף 9(ב)(1) בטענה כי אי מסירת מידע כאמור ממדינות זרות משבש את פעילותה של הרשות, ועל סעיף 8(5) ביחס למידע שיורי שנתבקש ודרש מספר שעות רב של עובדת אחת שהיא היחידה בעלת הידע והמיומנות לעבור על 43 תיקים באופן ידני.[19א]
8. בקשות הסגרה בין גרמניה לישראל – בית המשפט המחוזי דחה בקשה לקבל את מספר הבקשות להעמדה לדין של אזרחי גרמניה בגרמניה, וזאת לאחר שנודע כי גרמניה כמדיניות אינה מסגירה את אזרחיה למדינה אחרת. בית המשפט השתכנע כי  מסירת מידע המבוקש עלולה להוביל לפגיעה ממשית בפעולות רשויות החקירה באכיפה פלילית נגד הפשיעה החמורה הבינלאומית, ובכך עשוי לפגוע בשלום הציבור ובאינטרס הציבורי. גילוי המידע יקל על עבריינים וארגוני פשיעה, לתכנן את דרך הימלטותם מרשויות האכיפה, וזאת כחשש ממשי ובוודאות קרובה. לאור חומרת הפגיעה הצפויה אל מול הסתברות הסיכון, קיבל בית המשפט את עמדת המשיבים שלא לגלות את המידע. בית המשפט דחה את הבקשה גם בהתבסס על סעיפים 9(ב)(1) ו-9(ב)(8).[19ב]
9. מעטפת המידע – בית המשפט המחוזי דחה בקשה לקבלת נתוני מעטפת (meta data), למסמכים שבית המשפט קבע כי הם חוסים תחת סעיף 9(א)(1) לחוק. במקרה זה פסק בית המשפט כי גם חשיפת מידע דוגמת כמות המסמכים שנוצרו בהתייחס לגורם שיצר אותם, עלולה לפגוע בבטחון וביחסי החוץ ועל כן קיבל את עמדת המדינה שאין לחשוף נתונים אלו.[19ג]

10.3 סעיף 9(א)(2) – נושאים שנקבעו בצו מטעמים של בטחון המדינה

נוסף על הסייג הכללי המאפשר לרשות שלא למסור מידע מטעמים של בטחון המדינה, ישנם נושאים ששר המשפטים רשאי לקבוע בצו, באישור ועדה משותפת לוועדת חוקה, חוק ומשפט ולוועדת החוץ והביטחון, כנושאים שלגביהם הרשות לא תמסור מידע.[20] מלכתחילה רצתה הממשלה להסתיר את פרסום הצו מעין הציבור, אולם הצעת החוק בנוסח הזה לא התקבלה, ועל כן חובה לפרסם את הצו ברשומות.[21]

צו כאמור נקבע כבר ב-28 במאי 1999, ומנה 15 נושאים שלגביהם הרשות לא תמסור מידע.[22] לגבי שני נושאים (הנוגעים לקשרי חוץ וייצוא ציוד וידע בטחוני) נקבע כי התחולה תהא בתוקף עד שנתיים מיום כניסת החוק לתוקף, כלומר שנושאים אלו, המעוגנים בתקנה 2(9) ו-2(10), אינם מוחרגים עוד מכוח הצו.[23]

10.3.1 רשימת הנושאים שנקבעו בצו

להלן רשימת הנושאים כפי שנקבעו בצו:

1. סדר הכוחות בצה"ל (תקנה 2(1) לצו) והמידע הנוגע אליו, לרבות פרטים הנוגעים למבנה צה"ל ויחידותיו.
2. מיקום ותוכניות של מתקנים צבאיים או בטחוניים (תקנה 2(2) לצו), קבועים או ארעיים, וכן מקום חניית כוחות צה"ל.
3. מבצעים ותוכניות מבצעיות של צה"ל (תקנה 2(3) לצו), גם אם התוכניות בוצעו, נדחו או הוחלפו.
4. שיטות פעולה מבצעיות ותורת לחימה (תקנה 2(4) לצו), וכן "אופי התרגילים והאימונים של יחידות צה"ל ועצם קיומם".
5. כשירותן המבצעית של יחידות צה"ל (תקנה 2(5) לצו).
6. רמות מלאי של ציוד שנועד לשמש את צה"ל (תקנה 2(6) לצו).
7. תוכניות ואמצעים להיערכות לשעת חירום של מערכת הביטחון ושל משרד ראש הממשלה (תקנה 2(7) לצו).
8. מערך גיוס המילואים ושיטותיו (תקנה 2(8) לצו).
9. פיתוח ורכש של אמצעי לחימה (תקנה 2(11) לצו).
10. נתוני תקציב ונתונים כמותיים אחרים שניתן לגזור מהם מידע על הנושאים המפורטים בפסקאות (1), (3) עד (8) ו-(11) (תקנה 2(12) לצו).
11. זהותם ופרטיהם האישיים של ממלאי תפקידים במערכת הביטחון או עבור מערכת הביטחון, שאינם מותרים בפרסום לפי קביעת גורמי הביטחון המוסמכים (תקנה 2(13) לצו).
12. איתור שבויים ונעדרים, למעט מי שיש לו עניין אישי במידע, שנקבע לכך וכפוף לכללים שנקבעו לכך (תקנה 2(14) לצו).
13. מידע בנוגע לגופים שעליהם אין חלות הוראות החוק בהתאם לסעיף 14(א)(1) עד (7), שנאסף, נוצר או התקבל על-ידי פעולות פיקוח, בקרה, ביקורת ותיאום בין-משרדי (תקנה 2(15) לצו).

10.3.2 מה נדרשת הרשות להוכיח

הרשות נדרשת לבסס את הטענה שהמידע המבוקש נוגע לאחד מהנושאים המנויים בצו בלבד.

בשונה מסעיף 9(א)(1), הרשות אינה נדרשת לבסס קיומה של פגיעה, ולו ברמת חשש נמוכה, בבטחון המדינה. עצם היות המידע שייך לאחד הנושאים המנויים בצו מבסס את קיומה של העילה לאי-מסירת מידע. זאת משום שלכאורה, שלב שיקול הדעת התבצע כבר אצל המחוקק או מחוקק המשנה, ובמקרה שמבקשים לתקוף את שיקול דעתו, יש לעשות זאת בהליך מתאים ולא בעתירת חופש מידע.

על אף האמור, גם סעיף 9(א)(2) כפוף לפרשנות ואיזונים המעוגנים בסעיפים 10 ו-11 לחוק, וכן לביקורת מטעם בית-המשפט, מכוח סעיף 17(ג) לחוק.

10.3.3 פרסום מידע על-ידי הרשות

במקרה שרשות ציבורית, או מי מטעמה, פרסמו מידע על אחד הנושאים המנויים בצו ברבים, הצו לא יחול (ראו תקנה 3 לצו). עם זאת, יש להניח שהכוונה היא לפרסום מכוון כדין של הרשות הציבורית, ולא למידע שפורסם בשוגג, לדוגמה בעקבות דלף מידע.[24]

10.3.4 דוגמאות שהוכרעו בבתי-המשפט

הערה: הדוגמאות ממחישות את אופן יישום החוק בבתי-המשפט. תוצאות הפסיקה מוצגות בקצרה, וממילא אינן מבהירות את כלל הנסיבות הרלבנטיות. לצורך ניתוח ההלכה והשלכותיה, יש לעיין בפסק הדין המלא.

בית-המשפט קיבל את ההסתמכות על הסייג הבא:

1. סוג וכמות תחמושת – בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת צה"ל כי מידע על סוג וכמות התחמושת שבאמצעותה בוצע ירי חי כלפי המשתתפים בהפגנות באזור הגבול של רצועת עזה עם מדינת ישראל הוא מידע החוסה תחת סעיפים 9(א)(1) וכן סעיפים 9(א)(2)(3) – (6).[25]

10.4 סעיף 9(א)(3) – פגיעה בפרטיות 

סעיף 9(א)(3) שומר על הערך המוגן של פרטיות האדם. על-פי החוק, אסור לרשות לגלות "מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות", אולם אם "הגילוי מותר על-פי דין", העברת המידע למבקש מותרת.

הפרטיות היא זכות חוקתית המוגנת מכוח סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן מכוח חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות). סעיף 9(א)(3) לחוק ניסה לערוך איזון בין שני הערכים המתנגשים (זכות הציבור לדעת והזכות לפרטיות) כפי שאף נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק: "הפרטיות היא זכות יסוד חוקתית, ואין לפגוע בה, והכל כפוף באותם מקרים שבהם החוק עצמו מתיר לגלות מידע הנוגע לפרטיות".[26]הדברים אף נאמרו באופן ברור על-ידי נציגי משרד המשפטים בעת הדיונים על הצעת החוק.[27]

כלומר, המחוקק הכיר בחשיבותה של הזכות לפרטיות, אולם לא ראה בקיומו של מידע שיש בו מידע פרטי כחסם מוחלט ממסירתו מכוח חוק חופש המידע. השאלה מיהו הגורם המוסמך לבצע את האיזון בין שתי הזכויות המתנגשות – הרשות או בית-המשפט – מצויה במחלוקת משפטית, ויש הדים לתפיסות השונות בפסיקת בתי-המשפט, בלי שהתקבלה עדיין הכרעה בדבר הפרשנות הראויה – ועל כן שניהם יבואו לידי ביטוי בהמשך פרק זה.

10.4.1 חוק הגנת הפרטיות

בטרם נפרט מה נדרשת הרשות להוכיח כדי לבסס קיומו של סייג מכוח סעיף 9(א)(3) לחוק, עלינו לפרט מעט אודות חוק הגנת הפרטיות ועל האיסורים, הסייגים וההגנות המצויים בו.

10.4.1.1 הגנה על אדם טבעי

חוק הגנת הפרטיות מגן על פגיעה בפרטיותו של אדם טבעי (בשר ודם), ולא על כל ישות משפטית אחרת, כגון חברה, עמותה וכד'.[28] מכאן כי תאגיד אינו יכול לטעון בפני הרשות הציבורית לפגיעה בפרטיותו. עם זאת, אינטרסים לגיטימיים של תאגידים יכולים להישקל ולמצוא הגנה תחת הוראות סייגים אחרים. כמו כן, חוק הגנת הפרטיות אינו מגן על אדם שנפטר, למעט לעניין תצלום גופתו, שעליו חל איסור, כאמור בסעיף 2א לחוק הגנת הפרטיות.

יש להבהיר כי דווקא חוק חופש המידע הרחיב את ההגנה על פרטיות של נפטר, אולם היא אינה בגדר סעיף 9(א)(3), אלא מעוגנת בסעיף 9(ב)(10) לחוק, שעליו נרחיב בפרק 11.11.

במקרה שהמידע מפורסם באופן שלא ניתן לזהות בו את האדם, לדוגמה, מידע סטטיסטי[28א] או מידע שממנו הוסרו פרטי הזיהוי של האדם, אין לראות במידע האמור מידע על אודות אדם.[29]

10.4.1.2 הסכמה

על-פי חוק הגנת הפרטיות, אין לפגוע בפרטיות של אדם אחר ללא הסכמתו.[30] כלומר, אם אדם הסכים ל"פגיעה", אין בכך הפרה של הוראות חוק הגנת הפרטיות.

הסכמה על-פי חוק הגנת הפרטיות יכולה להיות במפורש, כלומר שהאדם הביע עמדתו בצורה ברורה, או "מכללא", כלומר שבהתנהגותו של האדם נראה הסכמה לחשיפת מידע אישי.[31] לדוגמה, יש הנחה כי מי שמכהן במשרה ציבורית בכירה, רואים כאילו הסכים מכללא שרמת ההגנה על פרטיותו תהיה פחותה יותר מזו של אדם שאינו חלק מהעשייה הציבורית.[32]

מכאן גם מתחדד הצורך בפנייה לצדדים שלישיים, מחשש שקבלת הבקשה או חלקה תהיה כרוכה בפגיעה אפשרית בפרטיותם.

10.4.1.3 מהי פגיעה בפרטיות?

כיוון שהמונח "פרטיות" קשה להגדרה, סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מונה 12 תרחישים שהם בבחינת פגיעה בפרטיות, וסעיף 2א מוסיף עליהם תרחיש נוסף.

להלן התרחישים הרלבנטיים ביותר לסוג המידע המצוי בידי רשות ציבורית, ושלגביהם יכולה להיות התלבטות אם ניתן למסור אותם בשל חשש לפגיעה בפרטיות. מיותר לציין כי רשות המבקשת לבחון את התקיימותו של התנאי נדרשת לעיין בלשון חוק הגנת הפרטיות, שאינו מובא כאן במלואו, ביחס לכלל הסייגים וגם ביחס לאלו המצוינים כאן בקצרה:

1. פרסום תצלום של אדם ברשות הרבים במקרה שבתצלום יש כדי להשפיל אותו או לבזותו (סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות). לדוגמה, אם במצלמת רחוב, שתמונותיה נשמרות על-ידי רשות ציבורית, נקלט אדם שנחשף איבר מוצנע שלו, או שאדם צולם בצאתו מבית-תמחוי וכד', מסירת מידע זה לאחר עלולה לפגוע בפרטיותו.
2. פרסום תצלום של אדם שנפגע באופן פיזי או נפשי עקב אירוע פתאומי, והפרסום עלול להביאו במבוכה ((סעיף 2(4א) לחוק הגנת הפרטיות).
3. הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין (לגביה ניתן לטעון גם את קיומו של סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע) או בהסכם, מפורש או משתמע, היא פגיעה בפרטיות ((סעיפים 2(7) ו-2(8) לחוק הגנת הפרטיות, בהתאמה).
4. "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר שלא למטרה שלשמה נמסרה" (סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות). זהו התרחיש שבו נעשה השימוש הרב ביותר בהקשר לחוק חופש המידע. מידע המצוי ונוגע לענייניו הפרטיים של אדם נמסר לרשות הציבורית למטרה מסוימת, שאינה (בדרך כלל) פרסומו לאחר. לשם התקיימות פגיעה בפרטיות מהטעם המנוי בסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, נדרש שהמידע המבוקש יהיה בגדר "עניינים פרטיים". המונח "ענייניו הפרטיים של אדם" אינו מוגדר בחקיקה, וייקבע בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו.[33]

10.4.1.4 סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות

סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות קובע כי מסירת מידע מאת גוף ציבורי,[34] כהגדרתו בחוק הגנת הפרטיות, אסור למעט בשני מקרים:

1. קיימת סמכות בדין לפרסם את המידע או להעמיד אותו לעיון.
2. האדם נשוא המידע הסכים להעברת המידע.

השאלה אם מכוח סעיף זה גוברות הוראות חוק הגנת הפרטיות ואין למסור כל ידיעה על אדם מכוח חוק חופש המידע נדחתה על-ידי בית-המשפט העליון בערעור בעניין דרוקר, מהטעם שחוק חופש המידע הוא חוק מיוחד ומאוחר. כמו כן בית-המשפט העליון קבע כי קבלת פרשנות שבה סעיף 23ב גובר על חוק חופש המידע תרוקן את הוראות החוק מתוכן, ועל כן אינה מקובלת עליו.[35]

10.4.1.5 האיזונים בחוק הגנת הפרטיות

נוסף על העובדה שהסכמה של אדם מבטלת את הפגיעה בפרטיותו, יש כמה סעיפים בחוק הגנת הפרטיות שמרככים את הקביעה המוחלטת שלפיה כל פרסום של ידיעות פרטיות על אדם הוא פרסום אסור.

פגיעה שאין בה ממש

על-פי סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, כשבפגיעה בפרטיות "אין ממש", כלומר שהיא שולית וזניחה, לא תקום זכות תביעה אזרחית או פלילית. במקרה שמדובר במידע מסוג זה, תוכל הרשות לאזן בין הפגיעה השולית בפרטיות לבין האינטרס הציבורי או האישי המונח בבסיס הבקשה למידע. הכוונה היא למידע שעונה להגדרת "פגיעה בפרטיות", אך הפגיעה היא כה שולית, עד כי ממילא אין בה עילת תביעה, וככזו, היא משפיעה גם על האיזון בין שתי הזכויות המוגנות, וזאת לטובת הזכות למידע.

סעיף ההגנות (סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות)

חוק הגנת הפרטיות מונה כמה הגנות שעשוית לעמוד לזכותו של אדם אם יתנהל נגדו הליך משפטי (פלילי או אזרחי) בגין פגיעה בפרטיות, ובכללן הגנה המפנה לפרסומים המותרים המנויים בסעיף 13 בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. הכוונה בהגנה היא שאכן האדם גרם לפגיעה בפרטיות, אולם ההצדקה למעשיו מגינה עליו מפני אחריות משפטית על מעשהו.

סעיפי ההגנות אינם אמורים להיות מקור סמכות לפגיעה בפרטיות. אולם, מאז שנחקק חוק חופש המידע, וכפי שעולה בבירור מהדיונים בוועדת המשנה שדנה בהצעת חוק חופש המידע לקראת קריאה שנייה ושלישית, המחוקק ראה בסעיף ההגנות סעיף המאפשר לרשות להפעיל את שיקול דעתה בבואה לאזן בין הזכות לפרטיות לזכות למידע.

סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "תהא זו הגנה טובה אם […] בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב". הגנה זו נועדה לאפשר פרסום מידע שיש בו עניין ציבורי, גם אם מדובר במידע שפרסומו הוא בבחינת פגיעה בפרטיות. הגנה זו, כפי שאף עולה מדברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות, נועדה לאפשר איזון בין הזכות לפרטיות לחשיבות הפרסום התקשורתי, וזאת במסגרת זכות הציבור למידע.[36] באחרונה פסק בית-המשפט המחוזי בירושלים כי ניתן ללמוד מסעיף 18(3) כי הזכות לפרטיות "אינה עומדת בבידודה" וכי ניתן לאזן את הזכות לפרטיות או מול האינטרס הציבורי כחלק מיישומו של חוק הגנת הפרטיות.[37]

יש לקרוא את סעיף ההגנות צמוד לסעיף 19 לחוק הגנת הפרטיות, המעניק פטור לאדם שפגע בפרטיות במסגרת תפקידו מכוח דין. סעיף 19 הוא סעיף פטור מאחריות משפטית, ועל כן במקרה שהממונה והרשות מסרו מידע שיש בו פגיעה בפרטיות מכוח חובתם על-פי חוק חופש המידע, וזאת לאחר שביצעו את האיזונים הנדרשים הן מכוח חוק הגנת הפרטיות והן מכוח חוק חופש המידע, לא ניתן לטעון כלפיהם כי הפגיעה בפרטיות נעשתה באיסור.

על אף האמור נזכיר כי לאחרונה הביע היועץ המשפטי לממשלה ספק אם הפרשנות האמורה צריכה להמשיך להתקיים. על כך בהמשך פרק זה.

עד כאן הרחבנו במעט על חוק הגנת הפרטיות כדי להבין את מסגרת הדיון. נחזור עתה לחוק חופש המידע ולפרשנות הסעיף.

10.4.2 מה נדרשת הרשות להוכיח

רשות המבקשת לדחות בקשה מהטעם המנוי בסעיף 9(א)(3) לחוק נדרשת לבסס את הנסיבות הבאות:

1. פגיעה בפרטיות – לצורך הכרעה אם גילוי המידע המצוי בידי הרשות עלול להוביל לפגיעה בפרטיות על הרשות לבחון כמה דברים:

• אדם טבעי – המידע הוא על אודות אדם ולא תאגיד.
• האדם חי – האדם הוא בין החיים (למעט לגבי פרסום תצלום גופתו). יצוין כי בית המשפט קיבל טענה שלא לחשוף פרטים אודות נסיבות אירוע אליו הוזמן ארגון זק"א, על מנת שלא לפגוע בפרטיות הנפטר ובפרטיות משפחתו. בית המשפט לא נימק כיצד הוא החיל פרטיות גם על נפטרים מכח סעיף 9(א)(3).[37א]
• האדם מזוהה – במקרה שהמידע מפורסם באופן שאינו מאפשר את זיהוי האדם שעליו מדובר (לדוגמה מידע סטטיסטי שעבר התממה),[38] לא ניתן להתייחס למידע כפוגע בפרטיות.
• גילוי המידע יהיה בבחינת פגיעה בפרטיות – המידע נוגע לענייניו הפרטיים של אדם ונמסר למטרה שאינה גילוי המידע ברבים, או שמתקיימת אחת החלופות האחרות המנויות בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות. על הרשות לבסס את הטענה כי מתקיימת פגיעה בפרטיות, להצביע על אחת החלופות בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות כמתקיימת, ולא לטעון קיומה של פגיעה בפרטיות בעלמא.[38א]

יש לשים לב כי הסעיף אינו דורש קיומו של חשש לפגיעה בפרטיות בפועל. עצם פרסום מידע החוסה תחת חוק הגנת הפרטיות שלא בהתאם לאיזונים בחוק הגנת הפרטיות וחוק חופש המידע, הוא כשלעצמו אסור. אין צורך לבסס פגיעה או חשש לפגיעה, היות שפרסום הוא מידע אישי אסור כשלעצמו.

2. האם הפגיעה "מותרת" על-פי חוק הגנת הפרטיות, כלומר, האם מתקיימות נסיבות המתירות את גילוי המידע המבוקש:

• הסכמה – האם ישנה הסכמה, במפורש או מכללא (לדוגמה בהתנהגות), של האדם למסירת המידע על אודותיו.
• בפגיעה אין ממש.
• אינטרס ציבורי – יש אינטרס ציבורי המצדיק את הפגיעה בפרטיות, ובתנאי שהמידע המפורסם אינו שקרי.

במקרה שלא עולה מהבקשה במפורש או בבירור מהו האינטרס הציבורי הכרוך בגילוי המידע, ראוי כי בטרם קבלת ההחלטה יפנה הממונה לפונה בבקשת הבהרה או תוספת לעניין זה, ויאפשר לו להוסיף נימוקים. מובן שהפונה אינו מחויב לנמק את בקשתו בהתאם להוראות החוק, אך נימוק כזה, במקרה שיינתן ויתקבל, יוכל להשפיע על האיזונים שייערכו ועל החלטת הממונה.

3. פנייה לצד ג' – כיוון שנוסח סעיף 9(א)(3) לחוק אינו דורש שתהיה פגיעה בפועל, בכל מקרה שאנו עוסקים במידע אישי, הרשות חייבת לפנות לצד ג'. עם זאת, מידע על עובד ציבור שקשור לעבודתו אינו בבחינת מידע על "ענייניו הפרטיים", ועל כן אם מתבקש מידע מקצועי הנוגע לעובד, גם אם חדל בינתיים מלהיות כזה, כגון מסמכי מדיניות שכתב או אמירות שצוטטו מפיו במסגרת דיון מקצועי, אין צורך לפנות אליו כצד ג'.[39]יצוין כי בפניות לצד ג' הנוגעות לבקשת מידע אישי, אי-מתן מענה על-ידי הצד השלישי הוא בבחינת התנגדות למסירת המידע, ולא אי-התנגדות לה.[40] עם זאת, ביחס למסירת יומנים של שר לשעבר נקבע כי גם אם השר בחר שלא להביע את עמדתו בפני הרשות או בית-המשפט, הרשות תמסור את יומן השר, וזאת בשל האינטרס הציבורי במסירת מידע על אודות סדר יומו המקצועי של השר.[41] עוד על פנייה לצד ג', בפרק 14.

10.4.3 איזון על-ידי הרשות או על-ידי בית-המשפט

באחרונה עלתה לדיון השאלה אם האיזון בין הזכות למידע לזכות לפרטיות צריך להתבצע על-ידי הרשות או שהסמכות להתיר פגיעה בפרטיות במסגרת חוק חופש המידע מסורה לבית-המשפט בלבד.

עד לעת האחרונה הפרקטיקה, שבאה לידי ביטוי גם בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה,[42] היתה כי על הרשות לבצע את האיזון בין הערכים המתנגשים ולהחליט אם היא דוחה את הבקשה על בסיס סעיף 9(א)(3) או שהיא מאפשרת את מסירת המידע גם אם הוא פוגע בפרטיות, על-פי האינטרס הציבורי או האישי המצוי בבסיס הבקשה ולנוכח חשיבות המידע המבוקש לציבור.

בעקבות אישור של בית-המשפט העליון בבקשה מטעם ראש הממשלה לקיום דיון נוסף בעניין דרוקר, התחדדה סוגיה זו.[43]

בכתבי הטענות שהוגשו לבית-המשפט טען המבקש כי במקרה שיש חשש לפגיעה בפרטיותו של אדם, נאסר על הרשות ועל בית-המשפט לאשר את מסירת המידע, אלא בהסכמת האדם שהמידע עוסק בו. בעקבות כך הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי רק בית-המשפט רשאי להורות על מסירת מידע שיש בו פגיעה בפרטיות. עמדה זו של היועץ עומדת בניגוד לפרקטיקה שהיתה נהוגה עד כה ולהנחיית היועץ המשפטי עצמו, שקבע כי על הרשות לבצע את האיזון בדבר הפגיעה בפרטיות אל מול האינטרס הציבורי.[44]

בית-המשפט העליון טרם הכריע בסוגיה זו. בבית-המשפט הושמעו, כהערות אגב, עמדות שונות:

1. כאלו התומכות בעמדת היועץ החדשה.[45]
2. כאלו הגורסות שהרשות רשאית לבחון את העברת המידע, ובתנאי שתפעל על-פי סעיף 13 לקבלת הסכמתו של מי שהמידע על אודותיו.[46]
3. כאלו הסבורות כי הרשות מחויבת בהפעלת שיקול דעתה גם במסגרת חריג זה.[47]

גם בבתי-המשפט המחוזיים ניתן למצוא פסיקה סותרת בעניין זה.[48]

מכל מקום, טרם ניתנה הכרעה שיפוטית בסוגיה משפטית זו, ואנו סבורים כי כל עוד לא נקבע בהלכה אחרת, הפרקטיקה הנוהגת, שלפיה הרשות מחויבת בהפעלת שיקול דעת בעניין זה, צריכה להמשיך להתקיים מאחר שהיא משקפת את פרשנות המחוקק כפי שהובעה בדיוני ועדת המשנה של ועדת חוקה, חוק ומשפט בנושא.

10.4.4 הזכות לפרטיות של איש ציבור בכיר

הזכות לפרטיות של איש ציבור בכיר מצומצמת מזו של אדם אחר, והאינטרס הציבורי בחשיפת המידע על אודותיו גובר. מידת ההגנה על פרטיותו של אותו אדם תיקבע, בין היתר, על-פי מידת הבכירות שלו ועל-פי החשיפה שתפקידו הציבורי כרוך בה.[49] האמור נאמר גם ביחס לאיש ציבור שאינו מכהן במשרה רשמית (כמו במקרה של אשת ראש הממשלה).[50]

ועדיין, גם איש ציבור זכאי להגנה על פרטיותו. לדוגמה, בית-המשפט המחוזי קבע כי האינטרס הציבורי בחשיפת מידע כללי על סך ההוצאות האישיות של ראש הממשלה בקטגוריות השונות גובר על היותו של המידע מוגן בפרטיות. בית-המשפט המחוזי הבחין בין המידע הכללי לבין מידע מפורט על אודות הפריטים שבגינם שולמו ההוצאות, וקבע כי ביחס אליהם האינטרס הציבורי – אם קיים בכלל – נמוך. במקרה זה, קבע בית-המשפט, הזכות לפרטיות גוברת על האינטרס הציבורי, ועל כן המידע לא יימסר.[51] החלטתו של בית המשפט המחוזי נהפכה על ידי בית המשפט העליון שקבע כי ככלל יש אינטרס ציבורי במידע מפורט אודות הוצאות ראש הממשלה, לשם בקרה ופיקוח על הממשל. [51א]

לא כל המועסק על-ידי הרשות ייחשב בהכרח כ"איש ציבור בכיר". לדוגמה, בית-המשפט המחוזי סירב לראות בפרקליטים המופיעים בוועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי-הדין ככאלו, באופן המשנה את האיזון בין זכותם לפרטיות לאינטרס הציבורי ביחס לחשיפת שכרם.[52] מנגד, מידע על שכרו של גזבר ברשות מקומית[53] או יומנו של ראש ממשל זמין באגף התקשוב,[54] לשם הדוגמה, הוכרו כמידע שהאינטרס הציבורי בגילויו – גובר.

לאחרונה נעשתה חלוקה, שקשה להסביר את ההגיון שבה, ביחס לעובדים בכירים ברשות מקומית. חבר מועצה מקומית לשעבר ויו"ר ועדת הביקורת במועצה (בעבר), ביקש לקבל מידע אודות שכר המשולם לבכירים ברשות, וזאת מתוך רצון להוכיח כי המועצה מתנהלת באופן בזבזני. המבקש לא ביקש פרטים מזהים אודות מקבלי השכר אלא מידע אודות דירוג השכר, מספר העובדים המקבלים שכר זה ובאיזו מחלקה הם עובדים. בית המשפט המחוזי פסק כי השכר יפורסם ביחס לעובדים בתפקידים הסטטוטוריים בלבד (עובדים שהוגדרו כבכירי הרשות, כגון מנכ"ל גזבר וכו'), אך לא ביחס לעובדים בכירים שאינם בתפקיד סטטוטורי (לרשות יש סמכות בתנאים מסוימים להעניק חוזה בכירים גם לנושא משרה שאינו מנוי בתפקיד סטטוטורי). הטעם לאבחנה היא הביקורת הקיימת ממילא על תשלום שכר בכירים לעובדים שאינם בתפקידים סטטוטוריים, ובמקרים אלה, לשיטת בית המשפט, זכותם לפרטיות גוברת. ההבחנה המוצעת אינה מובנת שהרי גם על שכר בכירים בתפקידים סטטוטוריים קיים פיקוח של משרד הפנים ומשרד האוצר, נדמה כי דווקא בנוגע למשרות שאינן סטטוטוריות, לגביהן לראש הרשות קיים  שיקול דעת רחב יותר, יש מקום להגביר את הפיקוח, ובכלל זה הפיקוח הציבורי.[54א]

10.4.5 דוגמאות שהוכרעו בבתי-המשפט

הערה: הדוגמאות ממחישות את אופן יישום החוק בבתי-המשפט. תוצאות הפסיקה מוצגות בקצרה, וממילא אינן מבהירות את כלל הנסיבות הרלבנטיות. לצורך ניתוח ההלכה והשלכותיה, יש לעיין בפסק הדין המלא.

בית-המשפט דחה את ההסתמכות על הסייג במקרים הבאים:

1. פירוט מועדי שיחות בין נבחר ציבור למו"ל ועורך – בית-המשפט העליון דחה את עמדת המדינה כי גילוי מועד שיחותיו של ראש הממשלה עם העורך והמו"ל של "ישראל היום" אסור. בית-המשפט קבע כי מידע זו הוא בשוליה של הזכות לפרטיות. עוצמת הפגיעה של פירוט שיחות נקבעת על-פי נסיבותיו של כל מקרה. במקרה שמדובר בשיחה בין נבחר ציבור ל"שחקן בזירה הציבורית", יש אינטרס ציבורי לחשוף את המידע.[55]
2. מידע על מחזיק נכס – בית-המשפט העליון דחה את הסירוב הגורף של עיריית חדרה למסור מידע על נכסים המוחזקים ברשות המקומית, חיוב הארנונה שמוטל על הנכס (כולל הנחות) ושם מחזיק הנכס. בית-המשפט יצר מתווה ובמסגרתו הרשות נדרשה לצרף לחיוב הארנונה הקרוב פנייה לבעל הנכס שייתן את הסכמתו להעביר את המידע על אודותיו למבקשת המידע או לכל גורם אחר. לפי המתווה, ההסכמה צריכה להינתן מראש (opt in), ושתיקה תיחשב כהתנגדות, והמבקשת תישא בעלויות הטיפול וההפקה.[56]
3. פרסום מידע על מועמדים שנפסלו כדירקטורים בחברות ממשלתיות ועילת הפסילה – בית-המשפט העליון קבע כי המידע האמור חוסה תחת חוק הגנת הפרטיות, ויש להבחין בין הסכמה מכללא של אדם שנבחר למשרה ציבורית לחשיפת מידע על אודותיו לבין אדם שלא נבחר. עם זאת, בית-המשפט קבע כי מידע על מי שנפסל מכהונה עלול להוביל לפגיעה קלה בפרטיותו, וכי האינטרס הציבורי בחשיפת המידע גובר במקרה זה. האינטרס שהוכר על-ידי בית-המשפט נגע לחשיבות הביקורת על בקשות המינוי של השרים וכן על עבודת הוועדה, ואינו יכול להיות מושג ללא ידיעה מיהו האדם שנפסל, השר הממנה ועילת הפסילה. בית-המשפט קבע כי המידע יימסר מעתה והלאה, ובשאלון המועמדות יובהר כי מידע כאמור עשוי וצפוי להיחשף מכוח חוק חופש המידע.[57]
4. זהות נישומים בהסדרי כופר (רשות המסים) – בית-המשפט העליון פסק כי מידע זה הוא מידע הפוגע בפרטיות הנישומים. עם זאת, הליך הכופר הוא הליך ייחודי המאפשר לרשות מינהלית להטיל עונש על הנישום בהליך שהוא חלופה להליך שיפוטי, שהוא הליך פומבי. האינטרס הציבורי והתועלת הציבורית מגילוי המידע הם בבחינת בקרה והערכה על אופן הפעלת הסמכות על-ידי הרשות והגברת האמון בפעילותה. בית-המשפט הורה כי הפרסום יבוצע ממועד הפסיקה והלאה, ולא כלפי הסדרים שנערכו בעבר.[58]
5. מידע על עורכי דין – בית המשפט המחוזי קבע, בהתבסס על חוות דעת של הרשות להגנת הפרטיות, כי ציון מועד הסמכתם של עורכי הדין אינו מהווה פגיעה בפרטיות מהטעם שממילא קיימת חובה על הלשכה לפרסם אחד לארבעה חודשים את רשימת עורכי הדין שהוסמכו. עם זאת ביחס למידע שנתבקש אודות רשימת עורכי הדין שאינם פעילים שלא מחמת השעייה או פשיטת רגל, וכן ביחס למספר הרישיון, בית המשפט קיבל את ההסתמכות על הסייג ודחה את הבקשות (ראו לעניין זה בתמצית הפסיקה בפסקה הבאה).[58א]
6. קורות חיים של עובד בכיר – בית המשפט המחוזי קבע כי באין ביסוס לטענות לא תקינות ההליך המנהלי, הזכות לפרטיות של מבקר המועצה גובר, ואין להעביר למבקשת את קורות החיים שהוגשו במסגרת הליך הבחירה לתפקיד ברשות.[58ב]
7. כרטסת להתחשבנות – בית המשפט המחוזי קבע כי כרטסת הכוללת את פרטי ההתחשבנות הכספיים בין רשות מקומית לבין עסק פרטי, אינה יכולה להוותר חסויה. כפי שנכתב בפסק הדין: " העירייה היא נאמנה על כספי הציבור, ועל כן עליה לנהוג בשקיפות לגבי כל מה שנוגע לכספים אלה ואין היא יכולה לחסות בטענה כללית-סתמית לגבי פרטיותו של צד שלישי, כדי למנוע מאזרח לקבל את המידע המבוקש הנוגע לשאלה כיצד עירייה נוהגת בכספי הציבור."[58ג]
8. היקף הזמן שראש הממשלה מקדיש לפגישות עם עורכי-דינו – בית-המשפט המחוזי קבע כי פגישותיו של ראש הממשלה עם עורכי-דינו לצורך היערכות להליך הפלילי המתנהל נגדו הן בגדר מידע פרטי, אם כי בשולי הזכות לפרטיות. עם זאת, לאור האינטרס הציבורי המובהק במידע המבוקש, הורה בית-המשפט למשרד ראש הממשלה לחשוף את הזמן הכולל שהקדיש ראש הממשלה בכל שנה לפגישות אלו, וזאת להבדיל מפירוט המועדים המדויקים ומשך כל פגישה כאמור.[59]
9. תלושי שכר של עובדי ציבור בכירים­ – בית-המשפט המחוזי קבע כי על רשות מקומית להעביר לידי המבקשת מידע על תלושי שכר וטופס 106 של בכירים ברשות. המידע יכלול את שם מקבל השכר, תפקידו ושכרו, אולם ניתן למחוק מידע אישי של העובד מתלוש השכר (לדוגמה, הלוואות שלקח או נקודות זיכוי שקיבל).[60]הרשות ערערה לבית-המשפט העליון, ובעקבות הודעה של היועץ המשפטי לממשלה הוסכם בין הצדדים כי המבקשת תקבל מידע מהרשות המקומית הכולל את שם העובד, ת"ז, תפקידו ושכר הברוטו שקיבל, אולם הרשות לא תמסור תלושי שכר.[61]
10. תושבי חוץ שקיבלו דרכונים ישראליים – בית-המשפט המחוזי דחה טענה של רשות האוכלוסין וההגירה, שדחתה בקשה לגילוי שמותיהם של מקבלי דרכונים, תושבי חוץ שמרכז חייהם אינו בישראל, מטעמים של פרטיות. בית-המשפט פסק כי המידע על קבלת דרכון ישראלי על-ידי פלוני מצוי בשולי הזכות לפרטיות (כפי שניתן היה ללמוד גם ממיעוט המתנגדים), ומנגד, האינטרס הציבורי במידע רב.[62] ביחס לפרסום ההנמקות בנושא זה, בית המשפט דחה את בקשת העותרת לקבלת ההנמקה בנוסחה המקורי, ואישר לרשות להעביר את המידע המבוקש רק כפרפאזרה של ההנמקה המקורית. [62א]
11. התקשרויות עם הרשות – בית-המשפט המחוזי דחה טענה כי הסכמי התקשרות עם הרשות המקומית וכן מקדמות שכר שקיבל היו"ר הממונה במועצה לא יימסרו מטעמים של פרטיות. מעבר לקביעת בית-המשפט כי המשיבים לא נימקו את התבססותם על סייג זה, קבע בית-המשפט כי התקשרות עם נותני שירותים ברשות מקומית צריכה להיות מובנת מאליה, ותשלום שכר של בעל תפקיד בכיר מהקופה הציבורית אינו יכול להיות מוסתר מעין הציבור.[63] אולם, אם המבקש לא הראה אינטרס אישי או ציבורי במידע על שכר הטרחה של נותן השירות מהרשות הציבורית (להבדיל מאופן חישוב השכר), המידע לא יימסר במסגרת העברת ההתקשרות למבקש.[64]
12. תיאור תפקיד ותשלום על רישיון – בית-המשפט המחוזי דחה את בקשתו של צד ג', העובד אצל הרשות הציבורית, למסור מידע הנוגע לתיאור תפקידו של העובד וכן מיהו הגורם המממן את תשלום רשיון העובד (הרשות). הרשות דחתה מראש בקשה לעיין בדו"ח השעות של העובד, וזאת כדי להגן על פרטיותו.[65]
13. אדם שקיבל הסמכה – בית-המשפט המחוזי דחה את טענת מד"א כי פרסום מידע על מי שקיבל הסמכה כפרמדיק פוגע בפרטיותו. בית-המשפט הבחין בין הכשרתו של אדם (כגון היכן למד ומהם ציוניו), המוגנת מכוח חוק הגנת הפרטיות, לבין הסמכתו של אדם, שהיא ההיתר שניתן לו לעסוק בתחום מסוים הדורש רישוי. בית-המשפט קבע כי פגיעה בפרטיות בפרסום ההסמכה שולית ביחס לאינטרס הציבורי לדעת מיהם הגורמים המורשים לעסוק בתחום מסוים.[66]
14. מידע על מייצגים – בית-המשפט המחוזי דחה טענה של רשות המסים כי חשיפת מידע על מייצגים בהליכי גילוי מרצון עלולה לפגוע בפרטיותם, מאחר שהיא חושפת מידע על השתכרותם (מידע כלכלי). בית-המשפט קבע כי במקרה שהמייצגים משתכרים מהליכים נוספים, לא ניתן להעריך את מעמדם הכלכלי, ועל כן הם אינם יכולים להיפגע ממסירת המידע ואין צורך לבקש את התייחסותם.[67]

בית-המשפט קיבל את ההסתמכות על הסייג במקרים הבאים:

1. מידע אישי ומקצועי – בית-המשפט העליון קבע כי עיון בחוות הדעת של ועדת השתיים, הממליצה לנשיאת בית-המשפט העליון על מועמדים לשיפוט, פוגעת בפרטיות המועמדים בשל המידע האישי והמקצועי המפורט בהן.[68]
2. פרטים של צדדים בהליכי הוצאה לפועל – בית-המשפט העליון פסק כי מסירת שמות, כתובות ומספרי ת"ז של צדדים להליכי הוצאה לפועל פוגעת בפרטיותם, ולא נתגלה אינטרס ציבורי המצדיק פגיעה זו.[69]
3. מידע על עורכי דין – בית המשפט המחוזי קבע, כי מידע אודות עורכי הדין שאינם פעילים שלא מחמת השעייה או פשיטת רגל הוא מידע על ענייניו הפרטים של אדם וככזה מוגן מכח חוק הגנת הפרטיות. אין חובת פרסום חוקית של מידע זה, וזאת בשונה מהפסקת חברות בלשכה בשל השעייה או פשיטת רגל. מכאן כי פרסום של מידע כאמור על ידי הלשכה יהווה פרסום אסור של רשות ציבורית ושימוש במידע שלא למטרה לשמה נמסר. בהנתן העובדה שמידע אודות עורכי הדין הפעילים מתפרסם, אין אינטרס ציבורי הגובר על הוראות חוק הגנת הפרטיות ומצדיק את הפרסום המבוקש. בקשת המידע אודות מספר הרישיון של עורכי הדין נדחתה אף היא, בהנתן שהמספר משמש אמצעי זיהוי מרכזי במערכת בתי המשפט, וככזה עשוי לאפשר נגישות למידע פרטי באמצעות שימוש בפרטים הגלויים שיתפרסמו. עם זאת, הובהר כי מספר הרשיון כשלעצמו אינו מידע פרטי.[69א]
4. מידע על תנאי העסקה של עובד ציבור – בית המשפט המחוזי קבע כי מידע אודות תחילת וסיום העסקתו של מורה בבי"ס, ואישורים שהתקבלו לגביו במשרד החינוך ובהם אישור עבודה פרטית, נדחו מטעם לפגיעה בפרטיותו. בית המשפט סבר שמכיוון שלא מדובר בעובד בכיר, האינטרס שהציגה עותרת ביחס למינוי המורה למנהל מחלקת חינוך (אשר התפטר תוך זמן קצר כשברקע העותרת מנהלת תביעה בביה"ד לעבודה על אי סדרים במינויו של המורה בשל עבירות משמעת לכאורה), אינו גובר על זכותו של המורה לפרטיות.[69ב]
5. מצלמות במרחב הציבורי – בית המשפט המחוזי הבחין בין מצלמות המצלמות מרחב בשטח ציבורי פתוח (כר הדשא של אצטדיון כדורגל), בו הציפייה לפרטיות נמוכה עד לא קיימת בכלל, לבין מצלמות שהוצבו במסדרונות המובילים לחדרי ההלבשה, שאינם פתוחים לציבור הרחב אלא מוגדרים "שטח מוגבל", שבהם הציפייה לפרטיות מתקיימת. בנוסף בית המשפט סבר כי יש לעשות שימוש בעקרון צמידות המטרה וככל שמדובר במידע ממצלמות שתכליתן אבטחה קיים קושי למסור אותו שלא למטרה לשמה נמסר מכיוון שהדבר מהווה פגיעה בפרטיות.[69ג]
6. שמות ות.ז של עדים – בית המשפט המחוזי קבע כי זכותם לפרטיות של עדים וצדדי ג' שאוזכרו בחוות דעת שנערכה על ידי רשות הכבאות וההצלה בעקבות שריפה, גוברים על האינטרס אשר בחשיפת פרטיהם. השמות ומספרי ת.ז הוסתרו לאחר שנערכה פנייה לצדדים אלו כאמור בסעיף 13 לחוק.[69ד]
7. בחינות של אדם אחר – בית-המשפט המחוזי קיבל את עמדת הרבנות הראשית, שסירבה לבקשת אדם שנפסל לכהונת משרת רב עיר לקבל לידיו את מחברות הבחינה, את ההערות והציונים שקיבלו מועמדים אחרים למשרה זו. בבסיס הבקשה אינטרס אישי של המבקש שאינו גובר על הזכות לפרטיות של נשואי המידע.[70]
8. היתר בנייה – בית-המשפט המחוזי קבע כי היתר בנייה שניתן לאדם פרטי הוא בגדר "ענייניו הפרטיים של אדם". כדי לאשר מסירתו לאחר, יש לבחון את האינטרס הציבורי במסירתו. במקרה שנדון לא ראה בית-המשפט בטענה לחשד להפרות בנייה, שנטענו זמן רב ממתן ההיתר, ככזה המצדיק פגיעה בפרטיות, במיוחד לנוכח מידע אחר שנמסר למבקש המידע.[71]

 10.5 סעיף 9(א)(4) – מידע שאין לגלותו על-פי דין

סעיף 9(א)(4) נועד להבהיר כי חוק חופש המידע אינו גובר על כל דין אחר, ועל כן הוא "מידע אשר אין לגלותו על-פי כל דין". אסור לרשות למסור אותו. מטרת הסעיף לשמור על דיני סודיות שמקורם במקור נורמטיבי אחר.[72] סמכותו של בעל תפקיד להתיר את העיון במקרים מסוימים, אין בה כדי להוציא את הוראת הסודיות מתחולת סעיף 9(א)(4).[72א]

במקרה שחובת הסודיות של הדין האחר מכפיפה את החובה לסודיות "לכל דין", חוק חופש המידע (המהווה "דין") יחול. במקרים מסוג זה יידרש איזון בין הערך המוגן בבסיס אותה חובת סודיות לערך המוגן בחוק חופש המידע.[73]

10.5.1 מה נדרשת הרשות להוכיח

רשות המבקשת להתבסס על סעיף זה נדרשת לבסס כמה דברים:

1. קיומו של איסור למסור מידע – לצורך סעיף זה לא די בהסדרים הקובעים הליך גילוי שונה מאשר בחוק חופש המידע, או מאפשרים גילוי חלקי. כדי לעמוד בדרישות הסעיף יש לבסס את קיומו של איסור לגלות מידע. הנוסח "לא יגלה אדם", מקובל בחקיקה כנוסח המצביע על קיומו של סעיף סודיות.[73א]
2. ההסדר מעוגן בדין – על-פי חוק הפרשנות.[74]
3. המידע נופל בגדר ההסדר האוסר ­– לא די לבסס קיומו של הסדר בדין האוסר גילוי מידע. יש לבסס את הטענה שהמידע המבוקש נופל בגדר איסור זה.[75] לדוגמה, בית-משפט דחה טענה של צד ג' שהתנגד למסירת מידע, בין היתר בשל סעיף סודיות בתקנות פיקוח, כיוון שהמידע לא נמסר במסגרת הליך פיקוח.[76] מנגד בית המשפט קיבל טענה כי בקשת מידע לקבלת תוצרים של הרשות, שהם כשלעצמם אינם כפופים לסעיף הסודיות אולם מגלמים בתוכם מידע המוחרג מתחולת החוק בשל סעיף סודיות ספציפי – לא יימסרו.[76א]

10.5.2 הפעלת סעיף 17(ד) ביחס לסעיף זה

בסעיף 17(ד), העוסק בשיקול הדעת המיוחד של בית-המשפט בעתירות חופש מידע, נקבע בסיפא כי שיקול הדעת של בית-משפט למסור מידע הוא בתנאי "שגילוי המידע אינו אסור על-פי דין". בעקבות נוסח זה עלתה השאלה אם יש לראות בסעיף 9(א)(4) חריג לאפשרות שבית-המשפט ייכנס לנעלי הרשות במקרה שיש חובת סודיות מכוח דין.

בית-המשפט העליון קבע כי אין לקבוע מסמרות בכבילת שיקול הדעת של בית-המשפט, וכי יש ללמוד על סמכותו להתערב בהתאם לנוסח סעיף הסודיות בחוק הספציפי. כלומר, במקרים שסעיף הסודיות מנוסח באופן מוחלט, כאיסור גורף, בית-המשפט יהיה מנוע מלהפעיל שיקול דעת שיפוטי בהתאם לסעיף 17(ד). אולם, אם קיים שיקול דעת באופן הפעלת הסעיף בחוק הספציפי, בית-המשפט יהיה רשאי להיכנס לנעליה של הרשות כבכל עתירת חופש מידע אחרת.[77]
הרחבה על סעיף 17 וסמכויות בית-המשפט מכוח החוק, בפרק 16.

10.5.3 מידע שהוא "מפתח" למידע המוגן בדין

שאלה מעניינת שעלתה בפסיקה בבית-המשפט המחוזי בירושלים דנה בקבלת מידע שהוא כשלעצמו אינו מוגן בדין, אך יש בו משום "מפתח" שעשוי לחשוף מידע מוגן.

הבקשה נגעה לקבלת נתונים על תיקים חסויים (כגון שם השופט, נושא הדיון המשפטי, הכרעה וכד'). העתירה הובילה את המשיבה (הנהלת בתי-המשפט) למסור נתונים שלא נתנה בעבר. עם זאת, לא הוסכם על מסירת מספר התיקים, גם לא ברשימה נפרדת, מאחר שהמספרים הם מפתח לחשיפת מידע נוסף, וזאת בהינתן המידע שכבר נמסר ובהתאם להוראות סעיף 9(ג) לחוק. גם בקשה לפרסום מספר הרישיון של עורכי דין נדחתה, מהטעם שהיא מהווה מפתח זיהוי למידע פרטי המצוי במערכת בתי המשפט.[77א]

בית-המשפט תמך בעמדת המשיבה בשל החשש כי מסירת מספרי התיקים של ההליכים החסויים, צמוד למידע שכבר נמסר למבקש או מצוי בציבור, עשויה לחשוף מידע על התיקים החסויים, המוגנים בסעיף סודיות מכוח סעיף 70 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

לדעת בית-המשפט, העובדה שהמידע מפורסם בהדפסה באולמות ומעת לעת גם מפורסם שלא כדין על-ידי הנהלת בתי-המשפט, אין בה להכשיר מסירת מידע במקובץ מהנהלת בתי-המשפט.[78]

10.5.4 פנייה לבעל הסמכות המוזכר בדין

במקרה שהוראת החוק הספציפית קובעת מיהו בעל הסמכות להתיר עיון במידע או לגלותו, על המבקש לפנות לבעל הסמכות ולא לעשות שימוש בחוק חופש המידע.[79]

10.5.5 היחס בין סעיף 9(א)(4) לסעיף 20

נוסף על החריג למסירת מידע המעוגן בסעיף 9(א)(4), קיים סעיף שמירת דינים (סעיף 20 לחוק), שאף הוא מחריג הוראות מסוימות מתחולת חוק חופש המידע. על סעיף זה יורחב בפרק 13. לצורך פרק זה נציין כי סעיף 20 נועד להבהיר כי במקרה שיש חקיקה ספציפית המסדירה גילוי מידע – בין אם על דרך החיוב ובין אם על דרך האיסור – חשיפת המידע המבוקש תיעשה על-פי הוראות החוק הספציפי. יש חפיפה מסוימת בין הוראות שני הסעיפים הללו, שטרם הובהרו באופן מספק.

10.5.6 דוגמאות שהוכרעו בבתי-המשפט

הערה: הדוגמאות ממחישות את אופן יישום החוק בבתי-המשפט. תוצאות הפסיקה מוצגות בקצרה, וממילא אינן מבהירות את כלל הנסיבות הרלבנטיות. לצורך ניתוח ההלכה והשלכותיה, יש לעיין בפסק הדין המלא.

בית-המשפט דחה את ההסתמכות על הסייג במקרים הבאים:

1. מכרזים – בית-המשפט העליון קבע כי ההוראות שבסעיף 6 לתוספת הרביעית לצו המועצות המקומיות, התשי"א-1950, תקנה 6 לתקנות העיריות (מכרזים), התשנ"ח-1997, ותקנה 43 לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993, המסדירות מסירת מידע בעת ביצוע מכרזים, אינן מובילות למסקנה כי כל המידע הנוגע למכרז של רשות ציבורית הוא מידע "שאין לגלותו" במובן של סעיף 9(א)(4).[80]
2. ניסויים בבעלי-חיים – בית-המשפט העליון דחה את הסתמכות המערערים על סעיף 22 בחוק צער בעלי-חיים (ניסויים בבעלי-חיים), התשנ"ד-1994, ככזה האוסר על מסירת מידע, וזאת לנוכח שיקול הדעת שסעיף הסודיות מקנה ליו"ר המועצה לניסויים בבעלי-חיים. שיקול דעת זה צריך להתפרש על-פי הוראות חוק חופש המידע. עם זאת, בסיכומו של יום, ולנוכח המידע שכבר נמסר, החליט בית-המשפט שלא למסור את שמות המוסדות כמבוקש על-ידי המשיבים, בהסתמך על האיזונים בחוק חופש המידע.[81]
3. כתבי אישום, הכרעות וגזרי דין – בית-המשפט המחוזי דחה את הטענה כי מסירת כתבי אישום, הכרעת דין או גזר דין, המאפשרים לאדם ליצור תיעוד המקביל למרשם הפלילי, הוא בבחינת איסור על-פי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981.[82]

בית-המשפט קיבל את ההסתמכות על הסייג במקרים הבאים:

1. תמלילים מישיבות ממשלה – בית המשפט העליון קיבל את עמדת המדינה שסעיף 71 לתקנון הממשלה, הקובע איסור על פרסום תמלילים מישיבת ממשלה, מהווה "דין", ומכאן כי סעיף 9(א)(4) לחוק מונע את מסירת המידע. לדעת מרבית חברי ההרכב, הדרך לבקש לעיין בתמלילים אלו היא באמצעות פנייה למזכיר הממשלה ולא בפנייה לממונה על חופש המידע.[82א]
2. דו"חות ביקורת של בנק ישראל – בית-המשפט העליון קיבל את טענת בנק ישראל, שסירב למסור דו"חות ביקורת שנערכו על-ידיו, וזאת בהתבסס על סעיף הסודיות בפקודת הבנקאות (סעיף 15א(א)) והרציונל העומד בבסיסו של סעיף זה, שנועד להגן על הסודיות הבנקאית.[83]
3. מידע מהשב"כ – בית-המשפט העליון קיבל את טענת המדינה כי חובת הסודיות מכוח חוק שירות הביטחוןהכללי, התשס"ב-2002 (סעיף 19(א)(1)), ומכוח התקנות שמכוחו, הן בגדר דין האוסר לגלות מידע, וכי סעיף 9(א)(4) לחוק חל על מידע סטטיסטי של השב"כ על היקף השימוש בנוהל מניעת מפגש עו"ד. במקרה זה המדינה לא חלקה על סמכותו של בית-המשפט להכריע כי מידע יימסר למרות האמור בסעיף הסודיות, אולם גם בית-המשפט שוכנע כי גילוי המידע עלול לפגוע בבטחון המדינה, ועל כן העתירה נדחתה.[84]
4. מידע שהגיע למבקר המדינה במסגרת ביקורת – בית-המשפט המחוזי קיבל את עמדת מבקר המדינה כי חומר שהגיע לידיו לצורך עריכת ביקורת מוגן מכוח סעיף הסודיות שבחוק מבקר המדינה [נוסח משולב], התשי"ח-1958 (סעיף 28(א)(3)), ועל כן בדין סירב מבקר המדינה למסור מידע שנאסף במהלך ביקורת שנערכה, וזאת גם מכוח סעיף 9(א)(4) לחוק.[87]
5. מידע מקבינט השרים לביטחון לאומי – בית-המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה כי החלטה שהתקבלה בקבינט לביטחון לאומי ומידע על הדיונים וההחלטות בקבינט זה מוגנים מכוח סעיף 35 לחוק יסוד: הממשלה, וכן מכוח החלטת ממשלה 41 מיום 31.5.2015, שהחילה את הוראות הסעיף על כל המידע הנוגע לוועדת שרים זו – ועל כן סעיף 9(א)(4) לחוק חל.[88]
6. מידע על זוכה בתיקי הוצאה לפועל – בית-המשפט המחוזי הכיר בטענה כי סעיף הסודיות בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (סעיף 81ב2), הוא דין אוסר לעניין סעיף 9(א)(4) חוק חופש המידע, ועל כן לא יימסר כל מידע על זוכה בתיק הוצאה לפועל.[89]
7. ועדות ביקורת ואיכות במערכת הבריאות – בית-המשפט המחוזי קבע כי סעיף 22 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, העוסק בסודיות עבודתן של ועדות בקרה ואיכות במערכת הבריאות, נכנס בגדר החריג למסירת מידע המצוי בסעיף 9(א)(4) לחוק.[90]

10.6 תקציר הפרק למשתמש

רקע

1. במקרה שהרשות סבורה כי מתקיימות הנסיבות בסעיפים הקטנים של סעיף 9(א), יקל עליה לבסס את איסור מסירת המידע.
2. גם בהתקיים הנסיבות, על הרשות לבחון את שיקול דעתה גם ביחס לסעיפים 10 ו-11 לחוק.
3. הביקורת השיפוטית לפי סעיף 17(ד), המאפשרת לבית-המשפט להיכנס לנעלי הרשות, תהיה זהירה יותר בסירוב של הרשות לפי סעיף 9(א).

סעיף 9(א)(1) – פגיעה בבטחון, ביחסי חוץ, בטחונו של הציבור או של אדם

4. אין צורך לבסס "ודאות קרובה" לפגיעה בערך המוגן בסעיף זה, אלא חשש כלשהו.
5. החשש מהפגיעה ייבחן על-פי "המבחן ההסתברותי" – מכפלת הסיכון בסיכוי התרחשותו.
6. אם לא ברור הקשר בין המידע המבוקש לפגיעה בערך המוגן, רצוי כי בית-המשפט יידרש לסוגיה, ובמידת הצורך בדיון במעמד צד אחד.
7. מידע שפורסם ממקור אחר, אין בו כשלעצמו כדי לשכנע את בית-המשפט בצורך בפרסום אותו מידע באופן רשמי על-ידי רשות ציבורית.
8. הרשות רשאית להשמיט מידע ללא ציון ההשמטה, וזאת באופן חריג, אם יש בכך כדי להגן על אחד הערכים המנויים בסעיף קטן (א).

סעיף 9(א)(2) – נושאים שנקבעו בצו

9. על הרשות לבסס כי המידע חוסה תחת אחת הקטגוריות בצו; לא נדרש לבסס "חשש" לפגיעה.
10. במקרה שהמידע פורסם על-ידי הרשות או על-ידי מי מטעמה, לא ניתן לדחות את הבקשה בהתבסס על סעיף 9(א)(2).

סעיף 9(א)(3) – פגיעה בפרטיות

11. על אף שהזכות לפרטיות היא זכות חוקתית, היא אינה גוברת בהכרח על הזכות למידע, ויש לבצע איזון בין שתי הזכויות המתנגשות.
12. פרטיות היא הגנה הניתנת רק לאדם (ולא לתאגיד) שהוא בין החיים.
13. במקרה שהאדם מסכים למסירת המידע, המסירה אינה בבחינת פגיעה בפרטיותו.
14. "פגיעה בפרטיות" תיחשב ככזו אם היא מקיימת את אחת החלופות המנויות בסעיף 2 או 2א לחוק הגנת הפרטיות.
15. אין צורך להוכיח כי היתה פגיעה בפרטיות בפועל; עצם פרסומו של מידע פרטי שלא בהתאם לחוק – אסור.
16. במקרה שהרשות סבורה כי מדובר במידע פרטי ובכוונתה למסור את המידע, עליה לפנות לאדם שהמידע עוסק בו. רק אם האדם מסכים בפועל להעברת המידע, יראו זאת כהסכמה. אי-מענה אינו יכול להיחשב כהסכמה למסירת המידע בנוגע לסעיף 9(א)(3) בלבד.
17. במסירת מידע על עובד ציבור, יש לבחון אם מדובר בעניינים אישיים של העובד, או מקצועיים – שאז אין צורך לפנות אליו כצד ג'.
18. האיזון שבין הזכות לפרטיות של אדם מן היישוב לזו של איש ציבור שונה. אצל אדם פרטי נדרש אינטרס ציבורי או אישי משמעותי יותר כדי לפגוע בפרטיותו.

סעיף 9(א)(4) – איסור על פי דין

19. רק במקרה שחל איסור ברור על מסירת מידע, להבדיל מהסדרה אחרת לגילוי מידע, יגבר הדין הספציפי על חוק חופש המידע.
20. סמכותו של בית-המשפט בעתירה הבוחנת התקיימותו של דין אחר תלויה בנוסח סעיף הסודיות באותו דין. במקרה שסעיף הסודיות אינו סעיף מוחלט, יש לאפשר הפעלת שיקול דעת על-ידי בית-המשפט.
21. גם "מפתח" לחשיפת מידע האסור מכוח דין אחר יהיה אסור בפרסום.