נספח ג' – תקציר שלם של המדריך

בטרם הגשת עתירה

לפני שמגישים בקשת חופש מידע רצוי לוודא כי:

1. המבקש הוא אזרח או תושב, או מבקש מידע על אודות זכויותיו בישראל.
2. המבוקש הוא בגדר "מידע" ולא "ידע".
3. המידע נמצא בידי הרשות.
4. הגוף שממנו התבקש המידע מוגדר כ"רשות ציבורית" לפי החוק, או שהחוק הוחל עליו מכוח חוק אחר.
5. המידע לא פורסם כבר ברבים או זמין לקבלה באמצעים אחרים (שירות בתשלום).
6. האפיק הנכון והמיטבי מבחינת המבקש הוא חופש המידע ולא אפיק אחר, כגון פניות ציבור, פניה לדוברות או בקשה לקבלת מידע אישי.

תנאי הבקשה

1. במשלוח בקשה יש להקפיד על כמה דברים:
   • הבקשה תתבצע בכתב.
   • מקבל הבקשה (הנמען) הוא הממונה ברשות הציבורית, ובאין ממונה – ראש הרשות.
   • לבקשה יצורף אישור תשלום אגרת בקשה או ביסוס קיומו של פטור מתשלום הבקשה.
   • לבקשה תצורף התחייבות לתשלום עד לגובה הקבוע בחוק.
   • אין חובה לפרט את הטעם או האינטרס במידע המבוקש, אבל אם אתם סבורים שיש בו כדי להטות את הכף לטובת מסירת המידע, רצוי לפרט.
2. בטרם משלוח הבקשה מומלץ לבדוק:
   • אם הבקשה מנוסחת בבירור ובבהירות.
   • אם המועד שבו מתבקש המידע מוגדר והוא פרק זמן סביר.
   • במקרה שמידע מסוג זה כבר נמסר בעבר, ויש הנחיית רוחב של היחידה בנושא, אם ניתן לכך ביטוי בבקשה.
   • אם הבקשה מבהירה שמתבקש מידע עדכני עד ליום מסירת המידע.
   • אם ביקשתם מעטפת מידע במקביל או כחלופה למסירת המידע.
3. לאחר הגשת הבקשה כדאי להיות בקשר טלפוני מול הממונה.

לוחות זמנים

אגרות

1. אגרת בקשה והתחייבות לתשלום סכום ראשוני הן תנאי לתחילת טיפול בבקשה.
2. קיימת רשימה של פטורים מתשלום אגרת בקשה – כדאי לבחון אם אתם כלולים בה לפני תשלום האגרה.
3. אגרת טיפול תחושב עבור כל שעת עבודה כשעה אחת (גם אם השתתפו בה כמה עובדים), החל משעת הטיפול הרביעית או השמינית, במקרה שהמבקש זכאי לפטור.
4. על הרשות לתעד בזמן אמת את השקעת הזמן לטיפול בבקשה.
5. על הפקת מידע לצורך מסירתו למבקש נגבית אגרת הפקה. אגרת הפקה לא תיגבה אם סכומה פחות מ-10 ש"ח.
6. אם הרשות לא עמדה בזמנים הקבועים בחוק, אסור לממונה לגבות אגרה ממבקש המידע.
7. במקרה שהממונה רואה בזמן אמת כי היקף הטיפול או הפקת המידע עתידים לעלות יותר מסכום ההתחייבות הראשונית, עליו להודיע על כך למבקש ולקבל את הסכמתו. עד מתן מענה מהמבקש, מרוץ הזמנים נעצר.
8. בסיום הטיפול בבקשה על הממונה להעביר למבקש את דרישת התשלום המבוססת על הרישום שנעשה בפועל ולציין את המקור החוקי לגביית האגרה.
9. ניתן לערער על החלטה של הממונה בתוך 30 יום בפני בית-משפט השלום.

סייגים למסירת מידע: מבוא

1. נטל ההוכחה להתקיימותו של סייג – על הרשות.
2. יש לפרש את הסייגים בצמצום, כדי למזער את הפגיעה בזכות למידע.
3. גם בעת התקיימות של הסייג, יש לבחון את סבירות ההחלטה דרך סעיף 10 (ביחס לסעיפים 8 ו-9 לחוק) ואת המידתיות שבה דרך סעיף 11 (ביחס לסעיף 9 לחוק).
4. יש סייגים שלצורך ביסוסם יש להוכיח כי התוצאה המצויה בסייג עלולה להתרחש (כל סייג על-פי מבחנו הוא).
5. בפסיקה ישנה מחלוקת, שטרם הוכרעה, אם הסייגים בסעיף 9(א) הם סייגים הנוטלים את שיקול הדעת מהרשות ומעבירים אותו לבית-המשפט.
6. יש לבחון אם הסייג הנדון הוא ערך השווה לזכות הציבור לדעת, אז יבוצע בין הערכים המתנגשים איזון אופקי – או נמוך ממנו, שאז יבוצע ביניהם איזון אנכי.
7. דחיית בקשה בהתבסס על סעיף 9 לחוק עשויה להיות בין אם משום שהמידע כשלעצמו מקיים את העילה ובין אם בשל הצטברותו למידע אחר.

סעיף 8 לחוק – סייגים "טכניים"

רקע:

1. סעיף 8 מגדיר סייגים מינהליים-טכניים שבגינם הרשות יכולה שלא למסור מידע למבקש, ועל כן נדרש לבסס קושי ממשי לפני דחיית בקשה בגין סעיף זה.
2. סעיפים 11 (מסירת מידע חלקי או בתנאים), 17(ב) (מסירת המידע הנדון לעיון בית-המשפט) וסעיף 17(ד) (כניסת בית-המשפט בנעלי הרשות) אינם חלים על הסייגים המנויים בסעיף 8.

סעיף 8(1) – הקצאת משאבים בלתי סביר

3. אין קביעה מספרית מהו משאב בלתי סביר, וכל מקרה ייבחן על-פי נסיבותיו.
4. רשות הדוחה בקשה על-פי סעיף 8(1) לחוק נדרשת לפרט את היקף המשאבים, טיב המשאבים (עובד זוטר/בכיר, עובד יחיד וכד'), וכן את הפגיעה הממשית שתיגרם לעבודתה.
5. לא די בפגיעה מסוימת בעבודת הרשות. יש לבסס פגיעה של ממש בעבודה השוטפת.
6. במקרה שהבקשה רחבה במידה כזו שמובן מאליו היקף המשאבים הנדרשים כדי לטפל בה, הרשות פטורה מלצרף תחשיב פרטני של הערכת המשאבים.
7. לפני דחיית בקשה מכוח סעיף 8(1) לחוק, יש לברר מול המבקש אם הוא מעוניין לצמצם את בקשתו באופן שיאפשר לרשות לטפל בה.
8. אין בהצעה של המבקש לממן את עלויות הטיפול בבקשתו כדי לרפא את הטעם שבגינו לא נמסר מידע מכוח סעיף 8(1) לחוק, והרשות אינה חייבת להיעתר להצעה כזו מאת המבקש.

סעיף 8(2) – המידע נוצר לפני למעלה משבע שנים ויש קושי ממשי באיתורו

9. על הרשות לבסס כי המידע נוצר לפני שבע שנים וכי היא ביצעה פעולות שונות (שיפורטו על-ידיה) כדי לנסות לאתר את המידע.

סעיף 8(3) – לא ניתן לאתר את המידע או שהוא אינו מצוי בידי הרשות

10. על הרשות לפרט מה הם האמצעים הסבירים שנקטה כדי לאתר את המידע המבוקש.
11. ככלל, בתי-המשפט יסתמכו על תצהיר מבוסס של הרשות, ולא יסתפקו בטענות בעלמא כדי לסתור תצהיר מסוג זה.

סעיף 8(4) – המידע פורסם

12. על הרשות לוודא כי המידע המבוקש אכן מפורסם לציבור (בתשלום או בחינם).
13. במענה לדחיית הבקשה על הרשות להפנות את המבקש לדרכי העיון הקיימות במידע, ובמקרה שמדובר בפרסום באינטרנט, לצרף קישור ישיר למידע.
14. אם המידע פורסם לציבור בפורמט אחד, אין הרשות מחויבת להעביר את המידע למבקש בפורמט אחר, אולם היא רשאית לעשות כן.

סעיף 8(5) – המידע נוצר ברשות אחרת

15. רשות תדחה בקשה לקבלת מידע שנוצר ברשות אחרת רק אם יש טעם נוסף (כגון התלבטות לגבי טיב המענה הראוי) המצדיק את דחיית הבקשה לפי סעיף 8(5) לחוק.
16. במקרה שקיים טעם נוסף להפניית המבקש לרשות יוצרת המידע, אולם הפנייה תכביד על המבקש באופן בלתי סביר, על הרשות שאליה הגיעה הבקשה לברר ולהחליט בנוגע למסירת המידע בעצמה, גם אם המידע לא נוצר על-ידיה.
17. הגשת הבקשה לרשות שבה נוצר המידע מתחילה מחדש את מרוץ הזמנים ואת הצורך בתשלום אגרה, אולם טוב יעשו רשויות הממשלה השונות אם יוותרו על אגרת הבקשה בהפניית בקשה מסוג זה.

סעיף 9(א) לחוק – מידע שאין למסור

רקע:

1. במקרה שהרשות סבורה כי מתקיימות הנסיבות בסעיפים הקטנים של סעיף 9(א), יקל עליה לבסס את איסור מסירת המידע.
2. גם בהתקיים הנסיבות, על הרשות לבחון את שיקול דעתה גם ביחס לסעיפים 10 ו-11 לחוק.
3. הביקורת השיפוטית לפי סעיף 17(ד), המאפשרת לבית-המשפט להיכנס לנעלי הרשות, תהיה זהירה יותר בסירוב של הרשות לפי סעיף 9(א).

סעיף 9(א)(1) – פגיעה בבטחון, ביחסי חוץ, בטחונו של הציבור או של אדם

4. אין צורך לבסס "ודאות קרובה" לפגיעה בערך המוגן בסעיף זה, אלא חשש כלשהו.
5. החשש מהפגיעה ייבחן על-פי "המבחן ההסתברותי" – מכפלת הסיכון בסיכוי התרחשותו.
6. אם לא ברור הקשר בין המידע המבוקש לפגיעה בערך המוגן, רצוי כי בית-המשפט יידרש לסוגיה, ובמידת הצורך בדיון במעמד צד אחד.
7. מידע שפורסם ממקור אחר, אין בו כשלעצמו כדי לשכנע את בית-המשפט בצורך בפרסום אותו מידע באופן רשמי על-ידי רשות ציבורית.
8. הרשות רשאית להשמיט מידע ללא ציון ההשמטה, וזאת באופן חריג, אם יש בכך כדי להגן על אחד הערכים המנויים בסעיף קטן (א).

סעיף 9(א)(2) – נושאים שנקבעו בצו

9. על הרשות לבסס כי המידע חוסה תחת אחת הקטגוריות בצו; לא נדרש לבסס "חשש" לפגיעה.
10. במקרה שהמידע פורסם על-ידי הרשות או על-ידי מי מטעמה, לא ניתן לדחות את הבקשה בהתבסס על סעיף 9(א)(2).

סעיף 9(א)(3) – פגיעה בפרטיות

11. על אף שהזכות לפרטיות היא זכות חוקתית, היא אינה גוברת בהכרח על הזכות למידע, ויש לבצע איזון בין שתי הזכויות המתנגשות.
12. פרטיות היא הגנה הניתנת רק לאדם (ולא לתאגיד) שהוא בין החיים.
13. במקרה שהאדם מסכים למסירת המידע, המסירה אינה בבחינת פגיעה בפרטיותו.
14. "פגיעה בפרטיות" תיחשב ככזו אם היא מקיימת את אחת החלופות המנויות בסעיף 2 או 2א לחוק הגנת הפרטיות.
15. אין צורך להוכיח כי היתה פגיעה בפרטיות בפועל; עצם פרסומו של מידע פרטי שלא בהתאם לחוק – אסור.
16. במקרה שהרשות סבורה כי מדובר במידע פרטי ובכוונתה למסור את המידע, עליה לפנות לאדם שהמידע עוסק בו. רק אם האדם מסכים בפועל להעברת המידע, יראו זאת כהסכמה. אי-מענה אינו יכול להיחשב כהסכמה למסירת המידע בנוגע לסעיף 9(א)(3) בלבד.
17. במסירת מידע על עובד ציבור, יש לבחון אם מדובר בעניינים אישיים של העובד, או מקצועיים – שאז אין צורך לפנות אליו כצד ג'.
18. האיזון שבין הזכות לפרטיות של אדם מן היישוב לזו של איש ציבור שונה. אצל אדם פרטי נדרש אינטרס ציבורי או אישי משמעותי יותר כדי לפגוע בפרטיותו.

סעיף 9(א)(4) – איסור על פי דין

19. רק במקרה שחל איסור ברור על מסירת מידע, להבדיל מהסדרה אחרת לגילוי מידע, יגבר הדין הספציפי על חוק חופש המידע.
20. סמכותו של בית-המשפט בעתירה הבוחנת התקיימותו של דין אחר תלויה בנוסח סעיף הסודיות באותו דין. במקרה שסעיף הסודיות אינו סעיף מוחלט, יש לאפשר הפעלת שיקול דעת על-ידי בית-המשפט.
21. גם "מפתח" לחשיפת מידע האסור מכוח דין אחר יהיה אסור בפרסום.

סעיף 9(ב) לחוק – מידע שהרשות אינה חייבת למסור

רקע

1. על הרשות להפעיל שיקול דעת ביחס לחריגים המנויים בסעיף 9(ב) לחוק.
2. להנמקת ההחלטה, שתשקף את שיקול הדעת שהופעל, יש חשיבות מוגברת.
3. על כל מקרה להיבחן לגופו.

סעיף 9(ב)(1) – שיבוש המהלך התקין ברשות

4. על הפגיעה שהרשות טוענת לה להיות פגיעה ממשית בתפקיד מרכזי שהרשות אמונה עליו.
5. החריג מתקיים רק אם גילוי המידע כשלעצמו עלול לפגוע בתפקוד הרשות, ולא בעטיים של המשאבים לטיפול בבקשה.
6. החשש לפגיעה בעבודת הרשות צריך להיות ברמה של ודאות קרובה, ולא די ב"חשש".
7. רק הרשות המודעות לפעילותה יכולה לטעון להתקיימותו של החריג, ולא צד ג'.

סעיף 9(ב)(2) – מדיניות בשלבי עיצוב

8. החריג חל רק בתקופה שבה המדיניות טרם נקבעה.
9. ככלל, החריג לא יחול על מידע עובדתי, למעט בנסיבות חריגות.
10. נוהל של היחידה הממשלתית מחייב ועדות ציבוריות בממשלה, המתמנות על-ידי שר, מנכ"ל או החלטת ממשלה, לקבוע ולפרסם את מדיניות הוועדה עם תחילת עבודתה.

סעיף 9(ב)(3) – משא-ומתן

11. החריג חל בתקופת הזמן שבה מתקיים המשא-ומתן.
12. לא כל דין ודברים עם הרשות הוא בבחינת "משא-ומתן".
13. החריג מתייחס למידע הנוגע למשא-ומתן, ולא להערכות הנוגעות לו.
14. המשא-ומתן נערך מול גוף שהוא מחוץ לרשות הציבורית.

סעיף 9(ב)(4) – דיונים ותרשומות פנימיות

1. הערך המוגן בחריג זה – יצירת מרחב להחלפת דעות ללא חשש מלחץ חיצוני.
2. יש לבחון כל מקרה לגופו ולהחליט אם מתקיים הערך המוגן, אך הרשות אינה נדרשת לבסס "פגיעה מיוחדת".
3. על הרשות לבסס את הטענה שהמידע משתייך לאחד מסוגי המסמכים המנויים בסעיף (דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות, דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה שניתנו לצורך קבלת החלטה).
4. הרשות תשקול, בין היתר, את הנושא שבו עוסק המידע, עיתוי בקשת המידע ואם פורסם מידע נוסף המייתר את הצורך בפרסום המסמך הפנימי.
5. חשיפת שמות – קיימת פסיקה מחוזית סותרת ביחס לחשיפת שמות הדוברים בתיעוד השיח הפנימי (פרוטוקולים).
6. מסמך הכולל נתונים – לא ניתן לקבוע באופן אפריורי כי המידע אינו בגדר "מסמך פנימי".

סעיף 9(ב)(5) – ניהול פנימי ללא נגיעה לציבור

7. רק נושאים פנימיים באופן מובהק יחסו תחת סעיף זה.

סעיף 9(ב)(6) – סוד או אינטרס מסחרי

8. הסעיף מגן על אינטרסים כלכליים משני סוגים:
   • מידע שאינו גלוי ופרסומו עלול לפגוע בערכו ("סוד").
   • מידע הקשור לעסקיו של אדם וגילויו עלול לפגוע באינטרסים כלכליים ("אינטרס").
9. הסוד או האינטרס יכולים להיות של הרשות עצמה או של גורם חיצוני לה.
10. במקרה שלא ניתן להכריע אם הזכות למידע או הזכות הקניינית (במקרה של סוד מסחרי) עדיפה – תועדף ההגנה על זכות הקניין (איזון אופקי).
11. מידע המוגן בשל אינטרס מסחרי אינו בהכרח בלב הזכות הקניינית, ועל כן האיזון יהיה אנכי.
12. במקרה שאין אינטרס ציבורי, הנטייה תהיה להעדיף את הסוד המסחרי על פני גילוי המידע.
13. סייג לחריג הוא האינטרס להגן על הסביבה באמצעות שקיפות של הנזקים הסביבתיים הפוטנציאליים, ולכן במקרים אלה הזכות למידע תגבר על האינטרס או הסוד הכלכלי.
14. לא כל פגיעה שולית וחסרת ערך תהיה עילה לאי-מסירת המידע.
15. על הרשות להפעיל שיקול דעת עצמאי, ולא לקבל באופן אוטומטי את עמדתו של צד ג' הטוען לפגיעה בסוד או באינטרס מסחרי.
16. בין השיקולים למסירת המידע, למרות התקיימות החריג:
    • האינטרס הציבורי בחשיפת פעילות הרשות באמצעות המידע המבוקש.
    • העניין של המבקש במידע.
    • זכות הציבור לדעת.
    • עד כמה משקיע הצד שהמידע נוגע לו בהסתרתו של המידע מצדדים שלישיים.
    • אי-קיומו של פיקוח ציבורי על הפעילות שלגביה מתבקש המידע.
    • מידת הפגיעה בסוד ובבעל הסוד.
17. כאשר למבקש אינטרס כלכלי בגילוי המידע, הדבר עשוי להיות שיקול לרעתו.
18. ככלל, יפורסמו הסכומים הניתנים במסגרת התקשרות עם הרשות, אולם לכלל זה ייתכנו חריגים, כפי שנקבע בפסיקה במקרים פרטניים.

סעיף 9(ב)(7) – אי-גילוי כתנאי למסירת מידע לרשות

19. הסעיף מתייחס למידע שהגיע לידי הרשות מרצונו החופשי של מוסר המידע, ולא מכוח סמכותה של הרשות.
20. מידע שהועבר לרשות לצורך קבלת הטבה, כגון פטור או מימון – בנוגע אליו יהיה קשה לתקף את הסייג בסעיף זה.
21. על הרשות לבסס את קיומה של התחייבות מפורשת או מכללא לאי-גילוי המידע. על ההתחייבות להיות תנאי להעברת המידע.
22. יש לבסס את החשש כי גילוי המידע יפגע בהמשך קבלתו.
23. בבחינת האיזון בין התחייבות חוזית של הרשות לאי-גילוי לבין הוראות החוק, יש להתייחס, בין היתר, לאופי החוזה, לזהות הצדדים, להשלכות הרוחב שיהיו אם יופר ההסדר על מסירת מידע מסוג זה בעתיד ולאינטרס הציבורי לגילוי המידע.

סעיף 9(ב)(8) – שיטות עבודה ונהלים של רשויות אכיפה

24. הסעיף רלבנטי רק לרשויות העוסקות מכוח הדין, באחד מהמקרים הבאים:
    • אכיפת החוק.
    • חקירה.
    • ביקורת.
    • בירור תלונות.
25. על הרשות לבסס את הטענה כי מסירת המידע עלולה לגרום:
    • לפגיעה בפעולות הרלבנטיות (אכיפה, ביקורת או בירור תלונות).
    • לפגיעה בהליכי חקירה, במשפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן.
    • לגילוי זהותו של מקור מידע חסוי, או חשש לאפשרות של גילויו.

סעיף 9(ב)(9) – משמעת של עובד ציבור

26. הסעיף מתייחס לכל אדם הנושא משרה ברשות ציבורית, ובכלל זה גם חייל, שוטר או סוהר.
27. הרשות תיקח בחשבון שיקוליה גם את נסיבות המקרה הקונקרטי, בכירות העובד שהועמד לדין, חומרת המעשה וקיומן של הפרות חוזרות, אם ההליך עדיין מתנהל, ואם הוא הסתיים – כמה זמן חלף בין סיום ההליך לבקשה למידע.
28. הסעיף מתייחס להליכי משמעת נגד עובד מזוהה, ולא נועד להגן על מידע סטטיסטי, בלתי ניתן לזיהוי וכד'.
29. ההליכים המבוקשים לא פורסמו מכוח סמכות בחוק.

סעיף 9(ב)(10) – פרטיות נפטר

30. למעט חריגים, פרטיותו של נפטר אינה מוגנת על-ידי חוק הגנת הפרטיות.
31. המונח "צנעת הפרט" אינו מוגדר בחקיקה. יש להניח שהמינוח מתייחס למידע שאדם סביר היה מבקש להצניעו, או שיש אינדיקציה לכך שהאדם שאליו מתייחסת בקשת המידע ביקש להצניע את המידע המבוקש.

סעיף 9(ב)(11) – חופש אקדמי

32. רק מוסדות להשכלה גבוהה המתוקצבים על-ידי המדינה חוסים תחת החוק.
33. המידע המבוקש נוגע לאחת הקטגוריות הבאות:
    • פגיעה מהותית בעניינים אקדמיים ומינהליים, לרבות קביעת תוכנית מחקר והוראה, מינוי רשויות המוסד, מינוי מורים והעלאתם בדרגה, קביעת שיטת הוראה ולימוד, כל פעולה מדעית, חינוכית או משקית אחרת.
    • פגיעה בהליכי קידום ושיפוט אקדמיים.
    • פגיעה במחקרים שטרם פורסמו.
    • זהות תורמים – במקרה שהביעו דעתם כי הם מבקשים להיוותר אנונימיים.

סעיף 14 לחוק – גופים ונושאים שהחוק אינו חל עליהם

1. סעיף 14 מונה גופים ונושאים המוחרגים מתחולת חוק חופש המידע.
2. יש לפרש את החריג בצמצום.
3. על אף ההחרגה מהחוק, חלים על גופים אלו עקרונות השקיפות הכלליים, במיוחד במקרים שבהם יש אינטרס אישי בקבלת המידע, וסמכות הביקורת השיפוטית הכללית של בג"ץ.
4. המידע המוחרג נוגע לכל מידע שנוצר, נאסף או מוחזק בידי הגופים המנויים בסעיף 14(א) לחוק. לעתים יש לבחון את שאלת ההחזקה במבחן מהותי, ולא להסתפק במיקום של המידע בעת הבקשה.
5. סוגיית העיון בחומרי חקירה על-ידי נאשם מוסדרת בחוק סדר הדין הפלילי. ביחס לחשוד או לגורמים שאינם הנאשם, בחינת בקשה לקבלת חומר חקירה מוסדרת בהנחיית פרקליט המדינה בנושא.
6. סעיף 14(א)(8) לחוק חל גם על חומר שנאסף לצורך חקירה מינהלית.
7. מקורו של מידע כתוצר של פעילות רגולטורית, שאינה חקירה, הוא שיקול לטובת מסירת המידע.
8. קבלת מידע המוחזק בארכיון המדינה תתבצע בהתאם להוראות חוק הארכיונים ולתקנות מכוחו.

סעיף 20 לחוק – שמירת דינים

1. במקרים שבהם יש חוק או תקנה ספציפית בנוגע למסירה או גילוי של מידע, ההסדר הספציפי גובר.
2. הוראות חוק חופש המידע משפיעות על פרשנות ההסדרים הספציפיים, במיוחד במקרים שבהם מוקנה לבעל סמכות שיקול דעת ביחס למסירה או גילוי המידע.
3. כאשר ההסדר הספציפי קובע משטר אגרות השונה מאגרות חופש המידע, ההסדר גובר.

סעיף 13 – צד שלישי

1. צד שלישי עשוי להיות אדם, תאגיד או רשות ציבורית.
2. פנייה לצד שלישי עוצרת את מרוץ הזמנים ב-21 יום, מרגע שהגיעה הפנייה לצד השלישי.
3. על הרשות לפנות לצד השלישי בהתקיים כל התנאים הבאים:
   • המידע שהתבקש כולל מידע על אודות הצד השלישי.
   • מסירת המידע עלולה לפגוע בצד השלישי.
   • הרשות שוקלת למסור את המידע למבקש.
4. במקרה שריבוי הצדדים השלישיים מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה – על הרשות לבסס טענה זו.
5. במקרה שלא ניתן לאתר את הצדדים השלישיים, על הרשות לקבל את החלטתה בהתחשב באינטרסים שלהם.
6. הרשות אינה צריכה לפנות לצד השלישי באחד מהמקרים הבאים:
   • במקרה שהמידע יועבר באופן חלקי או מושחר, כך שלא ניתן יהיה לזהות את הצדדים השלישיים.
   • כאשר אין במידע כדי לפגוע בצד השלישי.
   • כאשר הרשות אינה מתכוונת למסור את המידע למבקש.
   • כאשר יש הסכמה מראש למסירת המידע.
   • עובדי רשות אינם "צדדים שלישיים" בכל הנוגע לפעילותם המקצועית ברשות.
7. במקרה שהרשות נדרשת לפנות לצד שלישי, עליה לפעול באופן הבא:
   • להודיע בכתב לצד השלישי על הבקשה למידע.
   • ליידע את המבקש על קיומו של צד שלישי, על הפנייה אליו ועל עצירת מרוץ הזמנים בשל הפנייה.
   • לאחר קבלת ההתנגדות או לאחר אי-מתן המענה – לקבל החלטה.
   • ליידע את המבקש ואת הצד השלישי על ההחלטה, ובמקרה שההתנגדות נדחתה, לא למסור את המידע עד למיצוי המועד של הצד השלישי להגיש עתירה (45 יום, לא כולל פגרות בית-משפט).
8. כאשר המידע נוגע לידיעות על ענייניו הפרטיים של אדם (ולא של תאגיד), אי-מענה להזמנה להתנגד למסירת מידע כמוה כהתנגדות למסירתו.
9. ככלל הרשות לא תעביר את זהות המבקש ואת נוסח פנייתו, אלא כשהדבר רלבנטי לשיקולי הצד השלישי בהתנגדות.
10. במקרה שהרשות השתכנעה שהמידע רלבנטי לצד השלישי, והמבקש מתנגד למסירת המידע על אודותיו, על הרשות ליידע את המבקש על החלטתה למסור את המידע לצד השלישי, ולאפשר לו לחזור בו מהבקשה.
11. בעתירת מבקש שמעורב בה צד שלישי, רצוי לצרף את הצד השלישי כמשיב, ובעתירת צד שלישי – את המבקש.
12. במקרה שהעותר אינו יודע מיהם הצדדים השלישיים או המבקש (לפי העניין), ראוי כי הרשות תיידע אותם על הגשת עתירה.

שיקולים נוספים של הרשות

1. לפני שהרשות שוקלת שלא למסור מידע, עליה לבצע איזון הן בהיבטי הסבירות (סעיף 10 לחוק) והן בהיבטי המידתיות (סעיף 11 לחוק).
2. סעיף 10 לחוק עוסק בסייגים המנויים בסעיפים 8 ו-9, וסעיף 11 לחוק עוסק בסייגים המנויים בסעיף 9, ולפי פסיקת העליון גם על אלו המנויים בסעיף 8(1) לחוק.
3. סעיף 10 בוחן את האינטרס האישי או הציבורי בבסיס הבקשה. במקרה שהאינטרס מובהק יותר והעוצמה שלו חזקה יותר, תיטה הרשות למסור את המידע על אף הערך המוגן בסייג.
4. בבסיס בקשות למידע של עיתונאים וכלי תקשורת מצוי אינטרס ציבורי מוגבר בשל תפקידה החשוב של התקשורת בחברה דמוקרטית.
5. המבקש אינו נדרש לפרט את סיבת הבקשה, אולם הנמקה זו יכולה להיות לו לתועלת במקרה שהרשות תשקול אם למסור את המידע בהתאם לאיזון האינטרסים בסעיף 10.
6. הסיבות המנויות בחלקו האחרון של סעיף 10 אינן בבחינת רשימה סגורה; עשויים להיות אינטרסים ציבוריים נוספים שהרשות נדרשת לאזן את החלטתה מולם.
7. סעיף 11 נועד לאפשר מסירת מידע חרף קיומו של סייג. הרשות חייבת לשקול מסירת מידע חלקי או בתנאים כחלק מהכרעתה.
8. במקרה שהרשות עורכת שינויים במסמך, עליה לשקף שינוי זה בפני המבקש ולנמק את סיבת השינוי – למעט אם חשיפת השינוי עלולה לפגוע בערכים המנויים בסעיף 9(א)(1) לחוק.
9. על הרשות לבסס את הטענה כי היא אינה יכולה למסור מידע חלקי או בתנאים.
10. הכבדה ניכרת על עבודת הרשות או הקצאת משאבים בלתי סבירה הן שיקולים המאפשרים לרשות להימנע ממסירת מידע חלקי או בתנאים, כאמור בסעיף 11 לחוק.
11. במקרה שמבקש המידע דרש מסמך קונקרטי שלא ניתן למסירה גם בהתאם להוראות סעיף 11, אולם יש מסמך אחר השופך אור על המידע המבוקש, על הרשות לבחון את מסירת המסמך החלופי.
12. בעת דחיית בקשה למידע, על ההודעה בכתב למבקש לכלול את הפרטים הבאים:
    • הסעיף שעל בסיסו נדחתה הבקשה.
    • הסיבה שבשלה מתקיים הסייג.
    • פירוט האינטרסים שהרשות בחנה (אישי, ציבורי ושל צד ג') בטרם קבלת החלטתה.
    • ההנמקה מדוע נטתה הכף לאי-גילוי המידע גם לאחר בחינת סעיפים 10 ו-11 לחוק.
    • יידוע של העותר על זכותו לעתור לבית-המשפט לעניינים מינהליים.

עתירה לבית-המשפט

1. ערעור יוגש לבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים.
2. הערעור יוגש בתוך 45 יום מקבלת ההחלטה. פגרות בית-המשפט לא יחושבו במניין הימים.
3. ערעור על החלטת הרשות המבוססת על תעודת חיסיון יידון בפני בית-המשפט העליון בלבד.
4. נטל ההוכחה להתקיימותו של סייג – על הרשות.
5. בית-המשפט רשאי לעיין בחומר המצוי בידי הרשות או לקיים דיון בדלתיים סגורות ובמעמד צד אחד. החלטה כאמור תבוא לידי ביטוי בהחלטת בית-המשפט.
6. בעתירות חופש מידע יש לבית-המשפט סמכות ייחודית להיכנס לנעליה של הרשות, גם במקרה שפעלה ב"מתחם הסבירות" של ההחלטה המינהלית, ובלבד שהחלטתה היתה שלא למסור את המידע.
7. בית-המשפט יאזן בין העניין הציבורי לערך המוגן.
8. בעתירה על סירוב לפי סעיף 9(א) לחוק, בית-המשפט יהיה זהיר יותר בשימוש בסמכותו הייחודית בהתאם לסעיף 17(ד).
9. שיקול דעתו של בית-המשפט כבול במקרה שיש הסדר ספציפי האוסר את מסירת המידע.
10. בית-המשפט מחויב לתת לצד השלישי הזדמנות להביע את דעתו לפני שיקבל החלטה העלולה לפגוע בצד זה. אופן מתן הזדמנות זו נתון לשיקול דעתו הבלעדי של בית-המשפט.
11. בבחינה טענת שיהוי ייתן בית-המשפט דעתו ליעילות הדיונית בהינתן העובדה שהעותר רשאי בכל רגע נתון להגיש בקשה חדשה, וממילא הנושא יובא שנית להכרעתו של בית-המשפט.
12. אין להעלות טענת שיהוי בערכאת הערעור.
13. אפשר לצרף יועץ או להגיש עמדת ידיד בהליכים המעלים סוגיה עקרונית, חדשנית ורחבה.
14. עם כניסת תקנות סדרי הדין האזרחי החדשות לתוקף, הכלל הוא שבית-המשפט יפסוק הוצאות, גם במקרה שהעתירה התייתרה אם הרשות פעלה לתקן את דרכיה לפני מתן תשובה לבית-המשפט.
15. על החלטה בנושא הוצאות להיות מנומקת.
16. ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי בנושא ההוצאות.
17. ערעור על פסק דין של בית-המשפט המחוזי יוגש לבית-המשפט העליון בתוך 45 יום.
18. יש להגיש ערובה (עירבון) בסך 15 אלף ש"ח כתנאי לניהול הערעור.
19. בבקשה לפטור או להפחית מאגרה ייתן בית-המשפט את דעתו, בין היתר, למהות ההליך, היקפו, זהות הצדדים, סכום ההוצאות שנפסק בערכאה ראשונה ונסיבות אישיות מיוחדות.
20. ככלל, בית-המשפט יורה על עיכוב ביצוע במקרה שהערעור הוא על החלטת בית-המשפט המחוזי למסור את המידע, וזאת מאחר שפרסום כאמור יגרום נזק בלתי הפיך למערער מרגע שהמידע יפורסם.

היחידה הממשלתית לחופש המידע

1. היחידה הממשלתית לחופש מידע הוקמה בהחלטת ממשלה, ולפיכך סמכויותיה הרגולטוריות הן רק אל מול משרדי הממשלה ויחידות הסמך.
2. הסמכויות הרגולטוריות של היחידה הן: קביעת נהלים ליישום הוראות החוק והנגשת מידע יזום, בירור תלונות ומתן הנחיות לתיקון ליקויים.
3. תפקידיה של היחידה הם: הקמת אתר אינטרנט מרכזי, פרסום רשימת הרשויות הציבוריות, מעקב אחר יישום החוק ואיסוף מידע רלבנטי, ריכוז ידע מקצועי, סיוע והדרכה, העלאת מודעות לקיומו של החוק ועריכת דו"ח שנתי שמוגש לממשלה.
4. נהלי היחידה, המפורסמים באתרה, מחייבים רק את משרדי הממשלה ויחידות הסמך, אולם בהיותן פרקטיקה ראויה של החוק, רצוי כי כל הרשויות הציבוריות יפעלו לאורן.
5. היחידה מוסמכת לברר תלונות רק אל מול משרדי הממשלה ויחידות הסמך, בנושאים שהוגדרו בהחלטת ממשלה, שהם:
   • ביחס לבקשות – אי-מתן מענה במועד או דחיית בקשה ללא נימוק.
   • ביחס לחובות פרסום של הרשות – אי-פרסום ללא נימוק של אחד מאלו: דו"ח שנתי, דיווח ממונה, הנחיות מינהליות או מידע סביבתי.
   • אגרות – דרך חישובן (להוציא החלטה על מתן פטור מאגרה).
6. בהגשת תלונה ליחידה יש לצרף את נוסח הבקשה ואת כל התכתובות עם הרשות בנושא הבקשה.
7. ליחידה אין סמכות לאכוף את החלטותיה ביחס לבירור תלונה או למתן הנחיה לתיקון ליקויים, אולם היא נוהגת לפרסם את רשימת הרשויות המפרות.
8. הגשת תלונה ליחידה היא בבחינת מיצוי הליכים, ועל כן הפרקליטות לא תטען להגשת עתירה בשיהוי במקרה שהעתירה תוגש בתוך 45 יום מרגע שנתקבלה תשובת היחידה.
9. ניתן להגיש תלונות לנציבות תלונות הציבור במבקר המדינה.
10. לנציבות יתרון על היחידה בשני מקרים:
    • ביחס להגשת תלונות כנגד רשויות ציבוריות שאינן משרדי הממשלה ויחידות הסמך;
    • ביחס להיקף הנושאים אותם רשאית הנציבות לברר.
11. הנציבות אינה מחליפה את שיקול הדעת של הרשות הציבורית אלא בוחנת אם החלטת הרשות בלתי סבירה באופן קיצוני.
12. פנייה לנציבות אינה עוצרת את מרוץ הזמנים להגשת עתירה, ועל כן מבקש הממתין עם עתירתו עד לבירור הנציבות בעניינו, עלול למצוא את עתירתו נדחית בשל חריגה מהזמנים שנקבעו להגשת עתירת חופש מידע (שיהוי).
13.